תעלומת רצח במנהטן

אין מפחיד יותר מחוסר הידיעה: זו יכולה להיות המפלצת מתחת למיטה שאתם לא מסוגלים לראות אבל פשוט יודעים שהיא שם; עבודה שגרתית במשרד באחת הקומות העליונות של מגדלי התאומים, כשפתאום הבניין מזדעזע מהתנגשות פתאומית; וזו יכולה להיות התקפה של משהו - לא ברור של מה - שנגמרת בראש של פסל החירות נח לכם מול הבית.

ככל בר דעת שנקלע לאזור, גם רוב הוקינס והחברים שלו שולפים את הסלולרי ומצלמים את מבטה הבוהה של ליידי ליברטי הגדועה. אבל כשלבנים ושברי בניינים ממשיכים לעוף לכיוונם ובמקביל המון אדם מבוהל בורח ממשהו - לא ברור ממה - רוב והחברים תופסים את עצמם בידיים ומצטרפים למנוסה ההמונית לעבר הגשר החוצה ממנהטן. האד, החבר הכי טוב של רוב, ומי שצילם את המסיבה שהתקיימה אצלו בבית רק לפני דקה, הופך את התיעוד למסע צלב פרטי, ולאורך כל הסרט ממשיך להחזיק את המצלמה על הכתף. כיוון שכך, "קלוברפילד", בדומה ל"פרויקט המכשפה מבלייר", מצולם כולו מנקודת המבט של האד, ובעזרת מה שאמורה להיות מצלמת וידאו ביתית.

הבחירה הזו מעניקה לסרט את האופי שלו - אישי, לחוץ ומלחיץ. "קלוברפילד" אינו סתם עוד סרט מפלצות, כיוון שהוא לא מתרכז בכלל במה שתוקף את העיר - מה שזה לא יהיה - ולא שם לעצמו למטרה להיות סרט מפחיד רק לשם ההפחדה. מרכז תשומת הלב של הסרט הם ארבעה אנשים ומה שעובר עליהם - חוסר האונים, הייאוש, ובעיקר ההדחקה של מה שלעזאזל קרה פה הרגע, וכל אלה כדי שהארבעה יוכלו לצלוח את העיר המותקפת ולהציל חברה הלכודה בתוכה.

היזהרו ממחלת ים

בזכות הצילום הכמו-אותנטי, הסרט בעיקר מלחיץ. כשהחבורה נכנסת למערות הרכבת התחתית, הצופים הולכים איתם כסומים בחושך; כשהאד כושל, המצלמה נופלת לרצפה ומתהפכת, ושאר האירועים עוברים עלינו מזווית עקומה עד שמישהו טורח להרים את המצלמה. לא פלא, אם כן, שמפיצי הסרט מזהירים את הצופים מפני מחלת ים. השימוש בצילום חובבני-לכאורה לא רק כופה הזדהות עם הגיבורים, אלא גם מעצים את חוסר הידיעה שלנו, הצופים. אנחנו מלקטים שברירי מידע, רואים רק את מה שהגיבורים רואים ויודעים רק את מה שהם יודעים.

כיוון שהגיבורים הושלכו לתוך מצב קיים (או יותר נכון, המצב הקיים השליך את עצמו עליהם), לא ברור להם עם מה הם מתמודדים, או איך מתמודדים עם זה. וכך, כשהם מגיעים לבית חולים צבאי מאולתר, העצה הכי טובה שהם מקבלים היא "אנחנו לא יודעים איך לטפל באנשים שנפגעו, אנחנו לא יודעים מה זה. עדיף שתתחפפו מפה".

ה"מה זה" הגדול והמאיים, שכל המתח נבנה לקראתו, לא נשאר מסתורי למשך זמן רב. גיבורי הסרט (ואנחנו איתם) זוכים לראות אותו מדי פעם כשהוא מופיע ונעלם חליפות בין רבי הקומות של מנהטן. הוא אמנם גדול ומאיים, אך מי שצפו בכמה סרטי מפלצות בחייהם יתאכזבו מחוסר המקוריות של "הדבר". עם זאת, תשובה לשאלה מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, לא תקבלו בסרט הזה.

בעידן יו-טיוב הנוכחי, גם אם אין לנו בעיה לקבל סרט שצולם בצורה חובבנית, עדיין נצפה מהדמויות שמופיעות בו להיראות אותנטיות. כמו ב"פרויקט המכשפה מבלייר", גם ב"קלוברפילד" נבחרו פרצופים לא מוכרים לצופה הקולנועי עבור התפקידים הראשיים. למרבה המזל, השחקנים אמינים דיים כדי לחזק את אווירת הבהלה הכללית ותחושת הכאוס. המשחק שלהם תורם למועקה העולה ממנו: אם בדרך כלל בסרטים מסוג זה כיף לראות את ההרס והחורבן הנזרעים, וכל מבנה ניו יורקי המושמד בפוטוגניות זוכה לצהלות שמחה, ב"קלוברפילד" ההרגשה המאובקת מוחשית כל כך, שהאסון נדמה ריאליסטי ומדכא.

"קלוברפילד" החל את דרכו כפרויקט מסתורי של המפיק ג'יי ג'יי אברהמס ("אבודים", "זהות כפולה"). כל שחשף הטיזר היה את ראשה של פסל החירות ואת תאריך היציאה של הסרט בארצות הברית - 18.01.08. שלא כמו "נחשים על המטוס", "קלוברפילד" לא בנה על ההייפ האינטרנטי בלבד, וגיבה את יחסי הציבור במסע פרסום גם בעולם הלא וירטואלי. אלו עזרו לו, וכשיצא הסרט לקולנועים הוא זכה לפתיחה מרשימה במיוחד. אלא שאם "נחשים על המטוס" היה סרט בינוני שלא הצדיק את ההייפ, "קלוברפילד" מקיים גם מקיים את ההבטחות.