מזדיינים בסובלנות

בוא נתחיל בזה - "שורטבאס" הוא אחד הסרטים היותר מקוריים וכיפים שתראו השנה. סצנת הפתיחה של "שורטבאס" מציגה בגראפיות קולנועית ישירה ומהממת את עולם התוכן של הסרט:
מצלמה עוברת ביעף מעל מודל תלת ממדי מרשים של מנהטן ומזפזפזת על דירות שונות ברחבי העיר, חושפת רגעי התרחשויות יומיומיות שטופות יצר, זימה וסקס. סקס ישיר, מפורש ומסוגנן.

אז נכון, שורטבאס עמוס סצנות מין ישירות וברורות, אבל הן סך הכול אמצעי הבעה מוצלח. וחוץ מזה, מי זה החליט שמין זה רע? שורטבאס לוקח את המבוכה ונותן לה במה ומקום לגיטימי וראוי בעלילת הסרט ובחיינו בכלל.

הבמאי והיוצר של הפרויקט הממזרי הזה, ג'ון קמרון מיטשל, ליקט מספר שחקנים בראשית דרכם, ובעבודה ואימפרוביזציה משותפות, יצרו יחד את עלילת הסרט. גיבורי הסיפור כולם מתקיימים בתוך מערכות יחסים כאלו או אחרות, וסובלים מבעיות שונות בחיי המין שלהם.

שורטבאס מרגיש ונראה כמו בורדל צרפתי מימי תחילת המהפכה המודרניסטית, המשמש לאורגיות מין רבות משתתפים וכבמה אלטרנטיבית ליוצרים צעירים. על אף שפע סצנות מין אמיתיות ,שהבטיחו את הבאזז שייצר סביבו הסרט, הצליחו ג'ון קמרון מיטשל וצוות השחקנים להימנע מפרובוקציה לשם הפרובוקציה, והשכילו לארוז את השימוש במין בתוך קומדיה אינטליגנטית ומלאת חן שמתרחשת באווירה היפית עדכנית וקולית.

גיבורי הסיפור מנהלים דיאלוג קולנועי עדין עם ההוויה הניו יורקית של אחרי אסון התאומים. השאיפה הניו אייג'ית לעולם טוב יותר, הוחלפה בהישרדות ובצורך אנושי, עמוס פחד, ברגש אמיתי ובמימוש אישי. ההתנהלות היומיומית התקינה והנורמטיבית של גיבורי הסיפור מתקיימת במקביל לעולם פנימי שטוף הדחקות וכמיהה לרגש.

הדמויות בשורטבאס לא מוצגות ומרגישות לרגע כטיפוסי שוליים אפלים. נהפוך הוא. גדולתו של הסרט הוא האופן שבו הוא ממוסס את הרתיעה ממין מפורש ומייצר לגיטימציה רעיונית מסוגננת למערכות היחסים ולרעיון השליט מאחורי הפרובוקציה (בניגוד לוינסנט גאלו ב-Brown Bunny או "9 שירים" של מייקל וינטרבוטום) אז כן, יש סצנה שג'יימס מוצץ לעצמו (מניאק), סצנות זיונים לוהטות (של סטרייטים והומואים) ואורגיות ויזואליות ואמיתיות אבל הם האמצעי ולא העיקר.

ג'ון קמרון מיטשל הוא בימאי מוכשר ומבטיח שבעזרת אומץ, יצירתיות ומקוריות רבה, מצליח לקחת את כללי היסוד הנרטיביים של הוליווד ולרקוח אותם לכדי קומדיה אורבאנית מרעננת וכיפית נורא.