ניין בלֵבֶּן

לא נעים להגיד, אבל אוליבר סטון די איבד את זה. אחרי הפרויקט המביך "אלכסנדר", הבימאי והתסריטאי שייצר כמה מהסרטים האהובים עלי ביותר ("רוצחים מלידה" , "פני צלקת") חוזר בסרט סתמי וחיוור, נוסף.

הסרט "מגדלי התאומים" מוותר מראש על הניסיון להכיל את גודל המאורע ולספק נקודת מבט מקיפה על אסון התאומים ואירועי ה- 11/9, ומגיש לצופים את סיפורם האישי של צמד שוטרי משמר החופים גו'ן מקלאכלן ווילאם ג'ימנו, שניים מתוך 20 הניצולים היחידים שחולצו בחיים מהתופת של מגדלי התאומים. השניים נקלעו למלכודת אימתנית של הרס וחורבן כאשר ניסו לפלס את דרכם בניסיון להגיש עזרה, בשלב הראשון בהשתלשלות האירועים המבעיתה של אותו יום בלתי נשכח, ונאלצו לשכב לכודים שעות ארוכות בציפייה נואשת לחילוץ.

סטון בורח ממראות הזוועה והצילומים המוכרים ששודרו אינספור פעמים בעולם, ומתמקד בסיפור ההישרדות האינטימי של שני השוטרים (ניקולאס קייג' באחת ההופעות הסתמיות בקריירה שלו, ומייקל פנה מ"קראש") וברגעי המתח והאימה שעברו משפחותיהם.

ההתמקדות בתהליך ההישרדות האנושי של צמד שוטרים שנלכד תחת ההריסות של אחד המבנים הגדולים בעולם באירוע ששינה את פני העולם, אמור היה להעניק לצופים את האפשרות לתת לסיפור הענק הזה פנים ותחושה אינטימית. סטון בחר להתמקד מקרוב במרוץ של הלכודים נגד הייאוש והוויתור, המתבקש מול חוסר האונים והפציעות הקשות שספגו. בסיס דרמטי מוכר אך במקרה של התייחסות ראשונית למאורע בסדר גודל כזה, מחייב התנסחות דרמטית ברורה וייחודית. הרעיון השליט של ניצחון הטוב והרוח האנושית אל מול הרוע והחורבן, עובר בצורה מאולצת ושטוחה.

ניקולאס קייג' נע בחוסר חשק בתוך דמותו שעוצבה ברישול. התסריט המבולבל מטיל אל העלילה שלל דמויות משנה המגיחות לסיפור כשהן נטולות ייעוד מוגדר, ובמקום להאיר ולהעצים את הסיפור וגיבוריו, הן גורעות מהליך דרמטי מלהתקיים.

"מגדלי התאומים" לא מספק זווית מבט מקורית ונכשל בניסיונו לספר סיפור ששווה לספר. סטון כושל ביצירת דיאלוג רגשי עם צופיו ולא מצליח לטעון את הצופים בתחושת חוסר האונים והאימה שחווים השניים בתהליך. חתימתו של בימאי בסדר גודל של סטון על סרט כה בינוני ומטה, רק מעצימה את גודלה של נפילה זו.