זהירות, מאגניבות

בקטע הכי טוב ב"זהירות מצלמה", מספר המשורר רוני סומק משל על גיבור הסרט, הדמות המומצאת, מקס "טונה" שרייבר: היה צעיר אחד שחיפש את האמת, ולאחר חיפושים רבים, מצא אותה בדמות זקנה מכוערת. הוא שוהה בחברתה זמן רב, ולבסוף, כשהוא חש שהוא מכיר אותה, כלומר יודע אמת מהי - הוא עוזב. לפני לכתו, פונה אליו הזקנה-האמת ומבקשת ממנו שיספר עליה שהיא יפה. אני חושב שזה משל על צ'יקי.

ב-2003 שודר לראשונה הסרט "זהירות מצלמה". במאי: שאול בצר. תסריט: שאול בצר ורועי צ'יקי ארד. בהשתתפות: צדוק סביר ורועי צ'יקי ארד המשחקים את טונה שרייבר הצעיר והמבוגר. הסרט, מעין תרגיל מצחיק מאד ברטרו-שיק, מגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של טונה שרייבר, במאי סרטי המתיחות הראשון בישראל ושזורים בו קטעי ארכיון וראיונות רבים. בולט לטובה השחזור התקופתי (בניהולו האמנותי של ארז הימן ובמיוחד הסצינה עם מני פאר).

זהו סרט מוקומנטרי - תואר קולנועי שלפחות אז לא היה שגור במיוחד בארץ. יוצרי הסרט אף מכנים אותו כסרט קאלט שפתח את הגל המוקומנטרי בישראל, למרות שאבי מוגרבי היה שם קודם. הביקוש שנוצר לצפיות חוזרות הביא אותם להוציא את ה-DVD השנה, אם כי ללא שום תוספות מיוחדות.

ראוי לציין כי שאול בצר בנה את המותג רנו פסקאל, וכי רועי ארד נמנה היום על הכותבים בעונה החדשה של פסקאל העולה בקרוב. בשנים האחרונות, "צ'יקי" הטביע את חותמו על לא מעט פרויקטים שונים בתחומים מגוונים: עריכת מוסף "פירמה" של גלובס, תערוכות יחיד, הצגה בביאנלה בונציה, עבודות פוליטיות, ספרות, שירה, האקדמיה החופשית, כתב העת "מעיין", דיסקים בסגנונות שונים, פינג-פונג ולאחרונה הסינגל "חיפה-ביירות 2006" בעקבות מלחמת לבנון השנייה. מלחמה שבמהלכה ספג לא מעט ביקורת כחלק מהמתקפה על צעירים-תל אביבים-בועתיים-מצביעי שמאל בתקשורת.

רשימת תחומי העיסוק של צ'יקי הנ"ל יש בה כדי לעורר קנאה בכל מי שניסה ליצור משהו אי פעם. האם מדובר באיש הרנסנס החדש או שהריבוי הזה יוצר השטחה ואינו אלא זמן אוויר של מישהו שמכיר את חוקי התקשורת אבל עוטף הכול בטי-שירט מדליק שמחווה לשנות ה-70? או במילים אחרות: האם המדיום הוא המסר? אנסה לענות על השאלה על ידי התמקדות בסרט "זהירות מצלמה" שלשמו התכנסנו דרך דמותו של צ'יקי, שאותו אינני מכיר אלא כמייצג, מיני-סלבריטאי בתל-אביביות החדשה.

אני בוחר בתשובה הראשונה. אני חושב שמדובר בתלמיד חכם של התרבות, שכמו הבחור הצעיר בסיפור של רוני סומק, למד ולומד אותה מכל הכיוונים, ורשימת העבודות שלו שוות ערך לכמות היצירה שתמצאו בישוב קטן בצפון – נניח, קריית חרושת. קריית חרושת התרבות.

צ'יקי לא לבד. בשנים האחרונות התאספה סביבו חבורה תל-אביבית ייחודית ובאמת הגיע הזמן שמישהו יתן לה איזה שם קליט. ניתן למצוא שם כצפוי אנשי אמנות מתחומים שונים, כשהדמות המוזכרת לצד צ'יקי בפרויקטים השונים והבולטת ביניהם, הינה יהושע סימון. מאחר שגם עליו קצרה היריעה מלהרחיב, הייית אומר שהוא סוג של האלטר-אגו של צ'יקי: שניהם מבריקים, רק שסימון גם זוכה בכוסיות בסוף.

האם זה מקרי שזה מה שקורה ב"זהירות מצלמה"? סימון, בדמות הסטודנט לקולנוע, יוצא למצוא ולספר את עלילות הבמאי הנערץ עליו מקס שרייבר-צי'יקי ארד, ועל הדרך, מפתח יחסים אינטמיים עם בתו הדוגמנית. האם זה מקרי שלמקס "טונה" שרייבר יש כינוי עם גרשיים בשמו, כמו גם לרועי "צ'יקי" ארד? ברור שלא.

הרבה ממה שמעצבן או מצחיק אנשים בצ'יקי, זה המראה שלו. בחזותו, כמו גם בעבודות שלו, יש אלמנט של טפיחה עצמית על השכם, סוג של כיסוי שבו הוא מתהדר: המגניבות.

אני רוצה לטעון ששם גם מסתתרת האמת הפנימית שלו. בראיון לתמר גלזרמן, אז כתבת נענע תרבות, לקראת הקרנת הסרט ב-2003 בערוץ 2, סיפר צ'יקי על מקור השם מקס טונה שרייבר:
"שרייבר זה על שם חתולי שרייבר, סופר שאף אחד לא שמע עליו, שכתב איזה עשרים ספרים. טונה זה על שם סבא של חבר שלי, שהיה עסקן בעירייה, ומסביר את העובדה שהמון שמות של רחובות בתל-אביב קרויים על שם עסקנים. בסרט, מני פאר מראיין את טונה ושואל אותו למה קוראים לו טונה. טונה שואל אותו אם יצא לו להריח את הסרטים שלו".

"זהירות מצלמה" הוא סרט עם ניצוץ. הוא עשוי בשפה קולנועית תיעודית, זו שהתפקיד שלה לייצג סוג של אמת, ועל ידי כך הוא חותר תחתיה. החתרנות הזו היא מה שמרגיז או סוחף את המבקרים בהתנהלות של צ'יקי וחבורתו.

לאחר שטונה שרייבר מתח את בן גוריון (סצינה שכוללת הופעת אורח ארכיונית-אירונית של שמעון פרס) עיתון דבר הגדיר אותו: "פרחח המפריע להקמת המדינה". האם זה לא היה הטיעון המרכזי של רשות השידור כש"פינג פונג" הניפו את דגלי סוריה בהופעתם באירוויזיון 2000?

או אם לרדת לניואנס נוסף מתוך הסרט – קהל המעריצים של סרטיו של טונה מוציא את עיתון המעריצים הטונה-תון, שהכיל ניתוחים של סרטיו ושל המתיחות המופיעות בהן. כלומר, קהל המעריצים של מקס שרייבר יוצק משמעות לתוך דברים שחביבים עליו ולאו דווקא על אחרים. הגילון השני של "מעיין" כלל בתוכו מגזין קולנוע עצמאי "מערבון", שהטונה-תון הוא מעין האב טיפוס שלו.

בנקודת המפנה בחייו המומצאים של מקס שרייבר, הוא מתראיין בתוכנית של מני פאר ומכריז שהדבר הבא שיעשה, יהיה סרט רציני. כמו הראיון של זהר ארגוב אצל פאר בשעתו, משם מתחילה הנפילה. אין מקום בעולם של "זהירות מצלמה" לסרט רציני ממישהו כמו מקס שרייבר, שהוא סוג של אד ווד הישראלי. כשיהודה ברקן מופיע בסרט כשמאחוריו הפוסטר מהסרט הרציני שלו "אבא גנוב", הסרט מצליח להגיד משהו על העולם האמיתי.

בכך מנסח "זהירות מצלמה" את האמירה שלו, או לפחות אני אנסה לנסח את המסקנה שלי -
יש אמת והיא מכוערת, ולכן היא מבקשת להיעטף ביופי. כמו שכל דוגמנית יודעת, ברגע שאת נראית טוב, חושבים שאת מטומטמת. גם אצל רועי ארד יש מידה של אמת, והיא נמצאת במקום הכי מומצא שלו - "בצי'קיות" שלו. האם גם הוא יהפוך לגאון נשכח כמו גיבור הסרט? לא יודע.

למעשה זה אירוני שהסרט שודר לראשונה בערוץ 2 בערב פורים, כי התחפושות המבדרות שבו מסתירות מאחוריהן קול ייחודי שעוסק יותר בחשיפת מסכות, בדיוק כמו שרנו פסקאל המחופש עושה היום. אנשים דוגמת צ'יקי, אחראים במידה רבה לבניית בועה תרבותית סביב תל-אביב, אבל לפעמים נדמה שאלמלא הבועה הזו, הכל היה מתכסה במשהו שיש עליו כלום-צנזוס ואין מתחתיו שום דבר.

מתוך ההיעטפות בדברים חדשים והחיפוש אחרי תחומי ביטוי חדשים, הגיע הסרט "זהירות מצלמה", שעוסק בייצוגי האמת והשקר בקולנוע, והוא סרט שמהווה גם טקסט על קולנוע. דווקא ה-DVD לא מכיל תוספות או חידוש, וכתוצאה מכך, מעט מאכזב. נראה שזה תחום שהיוצרים יכלו לחדש בו, לפחות בכל מה שקשור לתוספות בסרטים ישראליים. הסרט יצא לספריות, אולם סביר להניח שתמצאו אותו רק באוזן השלישית בתל-אביב, הלא היא מיכל הסבון שממנו מפריחים את הבועות.