טרנטינו זה לא
"כרוניקה של אקדח" הוא סרט אקשן בינוני שבנוי על מיטב קלישאות הז'אנר
לאחרונה נתקלנו בשמו של קוונטין טרנטינו מתנוסס על שלל מודעות יחסי ציבור ופרסומות של סרטים. אחרי "הוסטל", שהופיע שמו על כרזת סרט האימה המקושקש והילדותי בו שימש כאחד המפיקים, מופיע שמו גם על הכרזה של "כרוניקה של אקדח", סרטו החדש של ווין קריימר ("קולר", "ציידי המחשבות"), כחותמת של מגניבות וקוליות. ויש גם ציטוט שלו "לא משנה מה תקראו או תשמעו על הסרט, שום דבר לא יכין אתכם". אז ככה, בהמלצתו החמה של קוונטין, שנהיה לאחרונה מעין ג'. יפית, הלכנו לראות.
מדובר בסרט אקשן מהיר סטייל שנות ה-70, עמוס טוויסטים מודרניים וטכנולוגיות צילום מתקדמות.
הסרט נפתח בסצנה ברוטאלית וריאליסטית, עמוסת אפקטים וזוויות צילום מרשימות, של עסקת סמים המשתבשת בעקבות ניסיון שוד פתאומי, שהופך את החדר במהרה לשדה קרב מלא דם . ג'ואי פאזל (פול ווקר) הוא חייל במשפחת מאפייה איטלקית בגרימלי, ניו ג'רזי. על ג'ואי, גיבורנו, מוטלת המשימה להיפטר מהאקדח ששימש את הבוס שלו ככלי לחיסול של אחד השודדים, שמתגלה כשוטר מושחת. ג'ואי מתעלם מההוראה המפורשת ומטמין את פיסת המידע המפלילה במרתף ביתו, במטרה שזו תשמש אותו בבוא היום נגד מעבידו. בנו בן העשר וחברו הטוב שגר בבית הסמוך, מבחינים באב מחביא את האקדח המרשים תוך כדי משחק. חברו של הבן אולג (קמרון ברייט מ"אפקט הפרפר" ,ו"לידה" עם ניקול קידמן) הוא ילד אמיץ שחי עם אימו ואביו החורג אנזור יאגורסקי (קארל רודן), אחיינו של ראש המאפיה הרוסית השיכור והמסומם שמעביר את ימיו בצפייה בסרטי ג'ון ויין ובלפוצץ את אמא של אולג במכות.
אולג משתמש באקדח המדובר על מנת לירות באביו החורג ונעלם איתו. בבריחתו, נתקל אולג בשלל טיפוסים אפלים ססגוניים (סרסור אלים, זוג אמריקאי חביב שמתגלים כפדופילים חולניים שמצלמים סרטי ילדים ,נרקומנים כושיים וכו'..), בה בעת שהוא נרדף על ידי המאפיה הרוסית והאיטלקית וכן על ידי הבלש המושחת ריידל (צ'אז פלמינטרי מ"החשוד המיידי" ו"בוא נדבר על זה"), שמנסה להרוויח כמה שיותר מהשלכותיו של האקדח הנעלם על מערכת היחסים הטעונה בין שתי המאפיות.
גוא'י חייב להגיע לאולג המחזיק באקדח לפני שתיחשף הפדיחה שלו על ידי שתי משפחות המאפיה או המשטרה, ויוצא בעל כורחו למרדף לילי של חיפוש נואש שהולך ומסתבך.
כמו אשכנזייה עם מתכון מדויק לחריימה, המצרכים וחומרי הגלם הכי טובים, אך בלי הטאצ' והנשמה, כך גם הסרט הזה. צילומים איטיים ודרמטיים של קליעי אקדח? יש. מונולוג רגיש וזיכרון ילדות של הגיבור? יש. סיפור? לא ממש.
הצילום המרשים של ג'יימס וויטאקר מצליח ליצור מראה של עולם לילי מלוכלך ותחושה ריאליסטית של טייק אחד ארוך שעוקב אחרי דמותו של ווקר שנמצאת בריצה במהלך כל הסרט. אולם זה הדבר היחידי שמצליח להחזיק את הקצב של הסרט. על אף האריזה המוקפדת, המחסור בסיפור מהודק זועק מתחת לפני השטח והעטיפה.
אז אפילו שהתאמצתי נורא ושטרנטינו אמר, ושיש מלא רעים מסוגננים, וגוא'י ווקר הוא באמת גבר מרשים וחתיך, ויש לא אחת אלא שתי מאפיות (איטלקית ורוסית) - בסופו של דבר, זהו סרט אקשן בינוני שתובל בהגזמה.
הדמויות עוצבו על פי מיטב קלישאות הזאנ'ר, אך בניגוד לטרנטינו, לדוגמה, שהצליח תמיד לקחת קלישאות ולעשות מהם מטעמים ייחודים, פה נותרנו רק עם הסטייל והאווירה. מתח ודרמה לא ממש נראו בסביבה. אם אתם בעניין של אלימות מסוגננת ופעלולי מצלמה ואין לכם ציפיות מי יודע מה לנרטיב, כסרט אקשן הוא מחזיק מעמד, לא יותר.