סיפורה של כוכבת: אליזבת מוס שורפת את המסך בסרט חדש

פסטיבל הקולנוע של ניו יורק נמצא בימים אלו בשיאו, ולמרות שהוא לא נחשב כאחד כזה עם פרמייריות בלעדיות או בעל משמעות מיוחדת לקראת עונת הפרסים - הוא בהחלט מליח להיות אחד מהפסטיבלים המעניינים יותר. בניו יורק ממעיטים בנצנצים של השטיחים האדומים, ומרחיבים בעיסוק בתוכן עצמו, ביצירה וביוצריה - בדגש על הבמאים, התסריטאים והשחקנים, כשכמעט כל הקרנה מלווה בשיחה מעשירה איתם.

 

בין הסרטים שמשתתפים בפסטיבל השנה, נמצאות שתי דרמות קטנות ויוצאות דופן, השונות לחלוטין אחת מהשניה כמעט בכל אספקט קולנועי, מלבד אחד מהותי: העוגן המרכזי של שתיהן הוא ההופעות המרתקות של השחקנים הכשרוניים המככבים בהן.

 

סיפורה של זמרת

 

עם כיכובה ב״סיפורה של שפחה״, אליזבת מוס הפכה בשנים האחרונות לאחד מהסמלים של התהפוכות החברתיים המתהווים בכל הנוגע למעמד האישה. כעת היא מגיעה לעמוד במרכזו של ״Her Smell״ של אלכס רוס פרי, יוצר האינדי איתו עבדה על ״תקשיב פיליפ״ ו״מלכת העולם״. מדובר בסרט שיכול לענות על ההגדרה של ״בלתי נסבל״, אך באופן מכוון ובשל זאת גם מעניין, כשכל כולו מוקדש ונשען על תצוגת המשחק הפנומנלית של מוס.

 

״Her Smell״ הניינטיזי מחולק למספר מצומצם של סיקוונסים ארוכים וכמעט-מייגעים, שכל אחד מהם הוא למעשה רגע אחד משמעותי בתוך חייה של בקי, כוכבת רוק (מוס) המתרחקת מהנעורים שלה, מכורה לסמים, ובעלת יצר הרס עצמי מושחז. מוס מנצלת כל קלוז-אפ (ויש רבים כאלו) וכל שורת דיאלוג בהבעתיות אינטנסיבית מהפנטת ומאוד רגשית. בנוסף למורכבות והניגודיות בין בקי הפרפורמרית ובקי בחייה האישיים, רוס פרי שם דגש מצויין על הקשר המקצועי והחברי שבין בקי למוסיקאיות שלצידה.

 

למרות שזהו סרט שממש משתדל להציק לצופה שלו ולעשות ״דווקא״ - הוא לכל הפחות ניחן בכישוריה של מוס; תמות המוצלחות; וסצנה אחת ממיסת לב בכיכובן של בקי, הבת הצעירה שלה ופסנתר. הסרט המרגיז אף באופן מפתיע מתהדר לו בכמה מהסצנות המצחיקות ביותר שנראו בקולנוע השנה. "Her Smell" גם מצליח למרות הכל לתת מבט אופטימי ומרגש, על גבול הקיטשי, לגבי אחוות נשים (ללא הצורך המסוכן שהפך לאחרונה לפופולארי של הצגת הגבר הלבן כמקור הבלעדי לכל הרוע בעולם, כשדן סטיבנס מגלם פה דמות גבר נפלא), אחוות יוצרים ואהבת אם ובת.

 

מעבר חלק ממשחק לבימוי

 

בנסיון הבימוי הראשון שלו, השחקן פול דאנו מעבד למסך הגדול את ספרו של ריצ׳ארד פורד ״Wildlife״. כמו "Her Smell", גם ״Wildlife״ מתמקד בדמותה של אישה בשנות ה-30 לחייה שחווה משבר זהות, ונאבקת להבין כיצד תוכל להשיג אושר טהור. הדרמה המשפחתית עוקבת אחר נער שחוזה בשינויים הגרנדיוזיים המתחוללים בחיי הנישואין המתוחים של הוריו בשנות ה-60, בהתמקדות על הקשר בין האם לבנה.

 

בתור שחקן בעצמו, דאנו עבד עם גדולי הבמאים העובדים כיום, החל מפול תומאס אנדרסון (״זה ייגמר בדם״) ועד לדני ווילנוב (״אסירים״), והידע וההבנה העמוקה שלו בתחום המשחק ניכרת בהדרכת השחקנים הנהדרת בסרט. אם כי, מדובר מלכתחילה בשני שחקנים מצטיינים המגלמים את דמויות ההורים: ג׳ייק ג׳ילנהול האהוב וקארי מאליגן, ששמה אולי פחות מוכר, אך היא היתה כבר מועמדת לאוסקר על תפקידה ב״לחנך את ג׳ני״, ניצחה את לא אחרת מסקארלט ג׳והנסון על תפקידה של דייזי ב״גטסבי הגדול״, ואם היא תקבל מועמדות נוספת לאוסקר על תפקידה העוצמתי ב-״Wildlife״ זה לחלוטין לא יגיע כהפתעה. ג׳ילנהול אמנם מבריק בזמן המסך הדי-מועט שמוענק לו בתור דמות האב, אך ב-Q&A שנערך לאחר הפרמיירה, הוא הצהיר כי הסרט הוא לחלוטין של מאליגן, שמדגימה שקט חיצוני שכל הזמן מתחולל בתוכו משהו סוער.

 

 

 

את הנער המתבגר מגלם אד אוקסנבולד המקסים, שאף אחד בקרב הקהל הניו יורקרי לא חשד לרגע שהוא אוסטרלי. אבל את אותה גרנדיוזיות שהבחור הצעיר חושף כי משתוללת במשפחתו המצומצמת - דאנו מבטא בניואנסים הדקים ביותר שניתנים לביצוע קולנועי. מרשים למדי בתור הנסיון הראשון שלו, אם כי, הדקויות יותר מדי למעודנות עתים, עד כדי כך שנוצרות נקודות נרטיביות חלולות שדורשות שימלאו אותן כדי לעגן טוב יותר את מה שהוא מנסה לספר.

 

מה שכן מניע וממלא את הסיפור הוא הצילום הפנטסטי של דייגו גרסיה. דאנו גרסיה תופסים את מלוא היופי האמריקאי של המרחבים האימתניים והפוטוגניים, שמדגיש עוד יותר את השינויים שקורים בחברה האמריקאית בכלל ובמשפחה הקטנה שהיא גיבורת הסרט בפרט. ״Wildlife״ הוא 104 דקות איכותיות, גם אם הן לא מצטברות לכדי סרט אחיד באופן מלא, שעשויות לסמל את התחלת הקריירה של במאי חדש שיש לעקוב אחריו.