פסטיבל ונציה 2018: קולנוע אכזרי וציני מאי פעם

סרטיהם החדשים של ראיין גוסלינג, אמה סטון, ליידי גאגא ודקוטה ג׳ונסון נמצאים בין המתחרים על מי יותר יזעזע את הקהל וישבור את רוחו

דקוטה ג׳ונסון ב״סוספיריה"
דקוטה ג׳ונסון ב״סוספיריה" | צילום: יח״צ

הוליווד מעולם לא נראתה רחוקה יותר:

 

פסטיבל ונציה היוקרתי ה-75 נמצא בשיאו, לאחר שמרבית הסרטים המדוברים ביותר שלו כבר הוקרנו בפני המבקרים והקהל. עד כמה הסרטים שערכו את הפרמיירות שלהם בפסטיבל יהיו נגישים לקהל הרחב משתנה בין סרט לסרט, אך רובם המכריע מעלה שאלות נוקבות לגבי מצב המוסר המוצג בקולנוע, ואולי על תקופת ייאוש כללי במערב, שכנראה משליכה על הקולנוענים המובילים והמתוסכלים שלו.

 

במהלך צפייה מרוכזת בסרטי הפסטיבל, מתקבלת תמונה כי התחרות אולי בכלל לא נערכת על איכות או נשגבות של סרט, אלא על כמה הוא יצליח לזעזע את צופיו ולשבור את רוחם. נקודת הפתיחה העגומה היתה שייכת ל״האדם הראשון״, כשנקודת הציון ההיסטורית ומעוררת ההשראה של הגעת האדם לירח, חברו הנאמן של כדור הארץ, הפכה להיות ממוקדת טראגדיות אכזריות והעדר אישיות חיונית של גיבורו האייקוני, ניל ארמסטרונג (בגילומו של ראיין גוסלינג). בעולם המאופק שדמיאן שאזל המוכשר מתאר במפגן טכני איכותי - בני האדם לא מחייכים, הם לא חווים רגעי אושר ואפילו היכולת של האנושות להגיע לשמים לא מקבלת אישור קולנועי להתפרצות רגשית משמחת או מלהיבה. הרוח האנושית הדוחפת קדימה כביכול נמצאת שם, ועדיין במקביל כל כך נעדרת, כך שאי אפשר אפילו להתנחם כשהגענו לאן ששאפנו להגיע.

 

כוכב נופל

 

השני בתור העגמומיות היה ״כוכב נולד״, דרמה רומנטית מוסיקלית בכיכובם של ליידי גאגא ובראדלי קופר, שגם ביים את הסרט, המוצג מחוץ לתחרות. לצמד הכוכבים אמנם יש כימיה מוצלחת, אך הרומנטיקה מצומצמת מדי, המוסיקה נמצאת די ברקע ולא מעצימה את אמוציות הסרט, והספוטלייט מכוון בעיקר על בעיותיו והתמכרויותיו של דמותו הקריקטורית של קופר, כמוסיקאי מצליח ואהוב עם סיפור חיים רדוף אסונות. כך אחרי פתיחה מסקרנת שמציגה היטב את מפגש הגיבורים הממוגנטים זה מזו ממבט ראשון (ה-meet cute), ״כוכב נולד״ מתחיל לזרוק על הצופים עוד ועוד רגעי יגון בלי להקדיש זמן לדברים לשקוע ולהתחבר - אירוני ביחס לכך שהסרט ארוך במידה כמעט בלתי ייאמנת.

 

המסר המייאש של הרימייק הזה מגיע בתזמון לא נכון, ועלילתו המיושנת מחסירה יותר מדי מידע כך שאמינות עולם תעשיית המוסיקה שהוא בונה רעועה לחלוטין. זה מונע מגאגא להפגין באופן מוחץ למה היא באמת כוכבת כל כך גדולה, על אף שהכריזמה וכישורי המשחק הטבעיים שלה בהחלט נוכחים. אם הסרט היה פחות אובססיבי לחולשותיו של גיבורו האומלל ומתרכז יותר בתעצומות הנפש של גיבורתו טובת הלב - אולי היתה מתקבלת יצירה סוחפת, שלא מאבדת מכוחה מהר מדי.

 

השערוריות של דקוטה ג׳ונסון ואמה סטון

 

איפשהו בתוך הרימייק של לוקה גואדנינו (שכמעט ואי אפשר להאמין שביים את ״קרא לי בשמך״) ל״סוספיריה״ בכיכובה של דקוטה ג׳ונסון, היתה אמורה להמצא קלאסיקת אימה חדשה. זאת אם מסירים ממנו את השאיפה לייצר שערוריה בכל מחיר, מוסיפים לו פרטים נרטיביים מעמיקים, ומנמיכים משמעותית מאווירת השנאה העוטפת את הסרט, שעוקב אחר מכשפות המריצות אקדמית ריקוד בברלין של שנות ה-70. כל רגע אינטנסיבי וססגוני שגואדנינו יוצר מלווה ברוע לא-מוסבר וברצון עז להעיק על צופיו, וזאת במסגרת עלילתית רעועה ביותר: ״סוספיריה״ מנסה לכהן כאלגוריה מהותית להתמודדות העם הגרמני עם האשמה על זוועות השואה, אך מזכיר בשטחיות שלו יותר את עלילת קופסאות-האם חסרות הפשר ב״ליגת הצדק״ הקליל (ומושמץ), כך שהנגיעה בנושא הכל כך רגיש וחשוב כמו השואה בסרט שכזה היא רק עוד יותר בלתי נסבלת.

 

 

יחד עם ״סוספיריה״, נמצא במירוץ דחיית הקהל גם את ״המועדפת״ של יורגוס לנטימוס היווני. הסרט בעל הצילום והארט המסוגננים להפליא, שמתרחש במאה ה-18 בארמונה הצבעוני של אן מלכת בריטניה, לועג למוסד המלוכה בפרט ונראה שגם בכללליות לקיום האנושי, כשכולו מוקדש להראות כמה האדם הוא חלש, נצלן ומרושע. משולש תצוגות המשחק האיכותיות של אוליביה קולמן (המלכה אן), אמה סטון ורייצ׳ל ווייז (בנות הדודות השרויות ביריבות אלימה על עמדת ה-מועדפת בארמון), היה ראוי לסרט מאוזן יותר ומגוחך-במכוון פחות. אף אחת מהכוכבות לא ניסתה בכוח לגנוב את ההצגה, אלא הושם דגש על שיתוף פעולה מלא של שחקנים שניזונים אחד מהנוכחות של השני, ונהנים על הסט.

 

לנטימוס בידיו המקצועיות ממלא את סרטו אך ורק בדמויות דורסניות ואנוכיות שאין מה לחבב בהן, ולעומת העבודה המשותפת היפה של הקאסט הכשרוני והמשעשע - זהו אולי הסרט הציני ביותר שהוקרן בפסטיבל השנה. לזכותו ייאמר, הוא גם אחד מהמקוריים ביותר בתחרות. ״המועדפת״ כנראה ימצא לו קהל מצומצם החובב את ההומור הגרוטסקי שלו, שיצטרך לסבול בזמן הצפייה את העדר הצדדים היפים של האנושיות.