פו הדוב חוזר לחיינו באגדה קולנועית מרגשת
״כריסטופר רובין״ מחזיר למסך את הגדול את פו הדוב וחבריו בפנינה קולנועית מצחיקה
בלי פיצוצים רועשים, מסוקים מתעופפים או פסקול מחריש אוזניים - ״כריסטופר רובין״ מביא למסך הגדול את גרסאות הלייב אקשן של פו הדוב וחבריו שברא הסופר א. א. מילן בסיפור קטן, פשוט ומופלא.
הסרט משלב בין ריאליזם לפנטזיה, ועוקב אחר כריסטופר רובין כשהוא כבר איש משפחה מבוגר עם לחצי עבודה בלתי נפסקים, כשמוטל עליו לבחון אופציות לקיצוצים כדי למנוע מחבריו להיות מפוטרים. מזה עשורים ארוכים שכריסטופר זנח את חבריו הותיקים, בינהם פו טוב הלב, חזרזיר המודאג, טיגר הקופצני ואיאור (איה) המצוברח - ומבלי שהוא אפילו יודע זאת, הוא זקוק להם יותר מאי פעם. במקביל, פו עצמו איבד את כל חבריו ביער מאה העצים, שהתכסה בערפל מדכדך עם העדרו של כריסטופר הנמצא בלונדון - לו חבריו זקוקים בחזרה. אין כאן נסיון לבנות עלילה חדשנית עם טוויסטים עוצרי-נשימה: ״כריסטופר רובין״ דוגל בפשטות נרטיבית כמעין מעשייה נוסטלגית, ובשביל להרגיש הזדהות לתחושות הגעגועים, צריך שיתרחש משהו מוכר עבור כל צופה.
הילד האייקוני בגרסתו הבוגרת מגולם על-ידי יואן מקגרגור, עם כריזמה נהדרת ונטולת ציניות שמזכירה מה הפך אותו לכוכב הוליוודי מלכתחילה. בשנה שעברה, מקגרגור עבד עם דיסני בריבוט הלייב-אקשן של ״היפה והחיה״, כשדיבב את לומייר, ועדיין מסתובבות שמועות שהשחקן יישאר לעבוד עוד בבית העכבר, כשיגלם שוב את הג׳דיי אובי וואן-קנובי בסרטי ״מלחמת הכוכבים״ החדשים. עם האנרגטיות המעודנת שמקגרגור מציג ב״כריסטופר רובין״, ניתן רק לקוות שזה אכן יקרה.
כריסטופר כאמור איבד את רוח המשחק השובבה ושמחת החיים מזמן, וכיום הוא בעיקר מוטרד באובססיביות במשרתו, עד כדי כך שלא מצליח לפנות זמן לאישתו (היילי אטוול, המוכרת כסוכנת פגי קרטר מסרטי מארוול) ובתו הצעירה (ברונטי קרמיקאל), ולהנות מהרגע - על-פי מיטב הפילוסופיה של פו. בשל כך, פו הדב, מקסים וטהור מאי פעם, מנסה להזכיר בפשטות לחברו הטוב ביותר ולכולנו כמה זה חשוב להנות מאכילת דבש או מנוכחותו של בלון מעופף. ככל שכריסטופר יותר טרוד בדפי המשרד שלו - פו עסוק יותר בתשוקתו לדבש. את פו חזר לדבב ג׳ים קאמינגס בעל הקול הלבבי, שנמצא מאחורי קולו של הדוב עוד משנת 1988. דרך גישת החיים התמימה והאופטימית של פו, שמאמין כי אי-עשייה מובילה לעשייה היצירתית ביותר, הדגש המובהק ביותר של הסרט הוא על ערך האינדיבידואל בחברה, ומה כל אדם יכול ליצור מתוך עולמו שלו, כשניתן לו הזמן לעסוק ולפתח אותו.
במאי הסרט הוא מארק פוסטר, שנע בין סרטים מקבילים בז׳אנר כמו ״למצוא את ארץ לעולם לא״ לבין סרטים שונים בתכלית כמו ״קוונטום של נחמה״ מסדרת ג׳יימס בונד. ב״כריסטופר רובין״, פו והחבורה הם מציאות ממשית בעולם, ולא רק מואנשים בראשו של כריסטופר - אך אם רק רוצים, ניתן לקרוא את הסיטואציה כאלגוריה ליכולת האדם להתחבר לילד שבו. בהתאם לכך, פוסטר מעצב את הבובות והחיות המדברות (ארנב וינשוף מוצגים כחיות אמיתיות, ולא כצעצועים) בשונה מהעיצובים המתוקים מהאנימציות של דיסני, ובאורח אמנותי קלאסי יותר, ואפילו מעט משונה (בצורה חיובית). עבודת האנימציה של הדמויות איכותית ביותר, והן פועלות בדינמיקה נפלאה יחד עם צוות השחקנים.
כיאה לסדר הגודל הצנוע של הסיפור, אחד מתסריטאי ״כריסטופר רובין״ הוא אלכס רוס פרי, שבעיקר פועל כתסריטאי-במאי סרטי אינדי המוכרים בעיקר בפסטיבלים. תסריטאית נוספת היא אליסון שרודר, שכתבה-במשותף את ״מאחורי המספרים״, עליו היתה מועמדת לאוסקר. התסריטאי האחרון הוא הבמאי זוכה האוסקר, טום מקארתי, שכתב וביים את ״ספוטלייט״, ואף עבד עם דיסני על גרסתם ל״מפצח האגוזים״, שיגיע בנובמבר הקרוב. דיסני הביאו את מקארתי כדי לשכתב את התסריט שהיה קיים - אולי כדי לעדן את עבודותו של רוס פרי, הידוע בכתיבת דמויות בלתי-אהודות ועגמומיות.
לצד המהות הברורה של הסרט, הדוגלת בחשיבותו של הדמיון, נמצא ההומור ב״כריסטופר רובין״, שהוא כנראה הסרט המצחיק ביותר שיצא לבתי הקולנוע השנה (אולי במקביל ל״משפחת סופר-על 2״). קולות הדיבוב, במיוחד זה של פו, תורמים רבות לבדיחות השנונות, שמציפות בזו אחר זו את הסיפור הענוג, כמו גם לקסם הטמון בו. זוהי פנינה קולנועית מרגשת, כמעט תלושה מתקופתה, עם קצב משל עצמה. מבלי שהסרט יתעלם מהסערות הרגשיות המתחוללות בקרב משפחת רובין, והרקע של מלחמת העולם השניה, פנימיות מנוכרות והבדלי מעמדות חברתיים, ולצד קול הצחוק המתגלגל של הקהל באולם - ״כריסטופר רובין״ הוא אגדה קולנועית אופטימית עם שקט פנימי נדיר.