"אמרו לי 'יש לך דיבור של פרחה'": הילה סעדה ורותם זיסמן כהן חוזרות הביתה

זה אותו מתנ"ס, זאת אותה במה של עץ, עברו 25שנה. הכל קרה כאן, כל העיר באה לצפות. ועל הבמה רותם והילה מכיתה ד', וחלום אחד גדול - לפרוץ ממגדל העמק, להצליח במרכז. "כאן קצת יותר קשה להתפתח", מודה ליליאן, המורה למחול.

אין כמעט סרט ישראלי בשנים האחרונות, סדרת טלוויזיה או הצגת תיאטרון שלא רואים אותן בהם. רותם זיסמן כהן והילה סעדה. הן היו ארבע, החברות הכי טובות: רותם והילה עזבו לתל אביב, אורטל חיה בניו יורק ועינב נשארה כאן וחזרה בתשובה. הן נרגשות לחזור אל בית הספר היסודי "עליזה בגין", והילדים שמחכים בפתח נרגשים לראות אותן.

"בכיתה ז', כיתה ח', היינו יוצאות לראות הצגות", הן מספרות, "אבא של הילה היה מקלף לה קלמנטינה, שם לה שקית עם חמוצים, היינו מחסלות לה את כל האוכל", אומרת רותם, "היינו מגיעות לתל אביב, רואות מחזמר ומצטלמות עם כל השחקנים. והכי הערצנו את אקי אבני. זה היה כמו לטעום קצת מהעיר הגדולה, מהתרבות והאמנות שרצינו להיות חלק מהן".

לפני שעוזבים הן לוקחות אותנו אל המחבוא, אל היער הגדול. היום הוא נראה כמו חורש קטנטן אבל עדיין קסום, עדיין - שומר סודות. כשהתבגרו, הן עברו לתל אביב,  ביקשו לשנות את הדימוי של אלה שבאו מהעיר הקטנה. עם השנים, כך נדמה, הן גילו שמגדל העמק היא-היא מקור הכוח שלהן. הן מכאן, לא משום מקום אחר.