מאילן פלד ועד לקרבות עקובים מדם: 4 דברים שצריך להגיד על טקס פרסי אופיר
האתנחתא הקומית הכי טובה על המסך, טירוף ההתנצלויות הבלתי פוסק, האולם החצי ריק וההשתקה הסימטרית. מיכל קליינברג עם 4 נקודות למחשבה על טקס פרסי אופיר 2017
אילן
1. אילן פלד, תעשה לי ברנפלקס
זה לא חדש אבל - אילן פלד הוא החיים עצמם. בטקס כבד במהותו, טעון מהרגיל, מיושן יתר על המידה (מוזיקת רקע של אופרת סבון, רצינות תהומית מתמשכת) אילן פלד הוא משב הרוח הכי מרענן שפרסי אופיר יכלו לחלום עליו. עם קטע פתיח מעולה ושיחות מופרעות עם במאים ושחקנים (קשה אפילו לקרוא לזה שיחות - רוב הזמן פלד פשוט אומר שטויות ומי שלצידו לא יכול שלא להתפקע מצחוק), אבל זה בדיוק מה שכיף לראות, מה שמשחרר רגע את המתח בסרעפת ומזכיר לנו שהגישה של אילן פלד יותר משתלמת וטובה לבריאות מכל שאר הגישות שאפשר היה לנקוט לגבי הטקס שיצר סערה גדולה במה שלפחות לפי כמות הקהל באולם - נראה כמו סערה בכוס תה, כוס תה במתנ"ס קהילתי.
2. זה אוסקר או לא?
זה מפגש ועד הקולנוענים או שזה טקס רציני? אתה רוצה להאמין שאתה הצופה באוסקר הישראלי ואז מצלמת הרחף חושפת את האולם במערומיו עם קהל משועמם שבוהה בסלולרי ומכתשים ריקים של כסאות פנויים כמו פה חסר שיניים. לאורך כל הטקס הייתה שזורה כחוט השני חוסר מקצועיות צורמת - עם כל הסטארטאפ ניישן שאנחנו, עם הדיסקונקי שהמצאנו והטפטפות - למה אנחנו לא יכולים לעשות טקס נורמלי? איך זה ייתכן? למה אנשים עולים לבמה להגיש פרס ולא יודעים מה הם עושים (איפה לעמוד, מתי להתחיל לדבר) למה מישהו מגיע בחולצת פולו וסניקרס? למה לא שמתם את הזוכים (ואתם הרי יודעים מי הם) יותר קרוב לבמה, לא באמצע שורה 45 ליד דלת היציאה, בתימן?
מוש
3. השתקה היא השתקה
נכון הסיסמא הפופולרית למען זכויות הלהט"בים - "love is love"? אז גם - השתקה היא השתקה. מירי רגב רוצה להשתיק קולנוענים מסוימים אבל גם מירי רגב הושתקה אתמול ואז נשאלת השאלה - מה עשינו כאן בעצם? אי אפשר להטיף למען הכרחיות הדיון, הדיאלוג הפתוח, המקום לשתי דעות בסירה אחת ואז פשוט להעיף את מי שמעצבן אותך מהסירה. ויותר מזה, אם אתה מרגיש צודק ובטוח בכך - אין לך ממה לפחד. מי שמתלהם, שאומר שטויות צרות אופקים - רק ידגיש את צרות האופקים שלו, הלבן שלך לא יתלכלך, רק ידגיש את השחור שלו.
מוש דנון, יושב ראש האקדמיה, נאם בפתיחת הטקס נאום יפה וגם מתבקש. אחרי כל הסערה סביב אי הזמנתה של רגב לטקס - זה היה הכרחי שייאמרו דברים בנושא ושלא תהיה הרגשה שהשרה טוטאה מתחת לשטיח ועכשיו אפשר להנות מהמסיבה בלי הפרעות. ואכן דנון אמר דברי טעם, דברים יפים - "אנחנו לא בוגדים, אנחנו מספרי סיפורים", "לאף אחד אין מנדט על האמת", "אין כאן 'אנחנו' או 'אתם' - אין כאן אויבים" ולבסוף - "השתמשו במיקרופון בתבונה וכבוד, בלי להטיח עלבונות. קדמו את מה שאנו מטיפים לו". נכון, אבל עם זאת - נשאלת השאלה המתבקשת "מה החוכמה" לנהל שיח רגוע חסר כל התלהמות כשיריבך בשיח לא מורשה להיות נוכח?
לנאום המלא של מוש דנון, יושב ראש האקדמיה
4. חגיגה של התנצלויות
הגענו למצב שכל מי שיש לו דעה מורכבת/ שונה/ ביקורתית - צריך להתנצל על כך. צריך להישבע ששירת בצה"ל, צריך למצוא איזה סבא רבא מזרחי בשושלת וככה זה היה נראה בטקס פרסי אופיר - רווי התנצלויות, חלק יותר גלויות, חלק פחות - אבל עדיין מתנצלות, מסבירות, מסנגרות ונשאלת השאלה - למה? למה אתה צריך להתנצל על הדעה שלך? מוש דנון, למה אתה צריך להגיד שהורייך מטורקיה? ואם היו מפולין - האם דעתך או אתה היו פחות ראויים? למה אתה צריך להגיד שאתה עושה מילואים? ואם נגיד היו לך בעיות גב ולא היית יכול לעשות מילואים - האם היית פחות ראוי להקשבה? לכבוד? "הוריי מטורקיה" (גם אני מזרחי), כך פתח דנון את נאומו, "עשיתי מילואים 27 שנה" המשיך. "הייתי בקרבות עקובים מדם" סיפר הבמאי שמוליק מעוז בנאום התודה שלו. רק בישראל זה רלוונטי ונראה אף הכרחי, שיוצר מתחום האמנות, היצירה והרוח יפתח בנאום תודה בטקס פרסים במשפט "הייתי בקרבות עקובים מדם", הרי זהו הצל"ש הישראלי הבלתי נראה - אך אבוי לו למי שלא נושא כזה.
אני זוכרת שבכיתה ג' הייתה לי מורה שצעקה עליי יום אחד ואז הסבירה לי, במה שנראה לי אז כמונולוג הטירוף, שהיא "צועקת עליי כי אכפת לה". באותם ימים הנחתי שהיא מטורללת על כל הראש והמשכתי בדרכי אבל לימים הבנתי - זה נכון. אתה צועק כשאכפת לך וביקורת היא צעקה - ואנחנו צריכים להתפלל שהיא תמשך ולחשוש מהיום בו נפסיק לשמוע אותה.