"הרקדן": הדוקו הכי סוחף שתראו השנה
עם סיפור נהדר, גיבור מהפנט ועשייה קולנועית מצוינת "הרקדן" מצליח לרתק לא רק את חובבי הבלט • ביקורת סרט
טריילר
פתיחה
הבעיה המרכזית של רוב הסרטים הדוקומנטריים שעוסקים בדמות מסוימת היא שהם נוטים לפנות בעיקר למי שמכיר ו/או מעריץ את האדם שעליו נעשה הסרט - כאשר מדובר באמן מספיק מעניין היצירה עוברת את המחסום הזה ("קורט קוביין: מונטאז אוף הק"), אך כאשר מדובר בדמויות קצת פחות מוכרות התוצאה היא בדרך כלל סרטים מעט יבשים שלא מצליחים באמת לסחוף יותר מקהל יעד ספציפי מאוד.
כשקוראים את התקציר של "הרקדן" מקבלים תחושה שמדובר בדיוק בעוד סרט מהסוג הזה; אך כבר מפתיחת הסרט, המלווה את הרקדן הצעיר בחדר ההלבשה שם הוא נוטל סם כלשהו לאנרגיה ומשם יוצא וטורף את הבמה לצלילי "איירון מן" של בלאק סבאת', אפשר לראות שהמצב שונה.
תמונה 1
חלק 2
הסרט עוקב אחרי סיפור חייו של רקדן הבלט הצעיר והמוערך סרגיי פולונין, אשר זכה לכינוי "הילד הרע של הבלט"- מהילדות באוקראינה, דרך הלימודים באקדמיה המלכותית באנגליה, ההצטרפות לבלט המלכותי ועד למשבר האישי הגדול.
במאי הסרט, סטיבן קנטור, מצליח ליצור פורטרט מרתק על ילד בן 8 שעבר מסע, הן פיזי והן מנטלי, מבית ספר לבלט באוקראינה ועד לתפקיד הרקדן הראשי בבלט המלכותי, והדהים את העולם כשפרש 18 חודשים לאחר מכן.
קנטור משתמש לאורך הסרט כולו בראיונות עם אנשים שונים ומשמעותיים בחייו של פולונין, מההורים שנאלצו להיפרד כדי לממן את הלימודים, דרך המורים הראשונים שזיהו את הכישרון העצום ועד החברים לאקדמיה שהבינו שהם רואים כישרון יוצא דופן. יחד עם קטעי ארכיון וכמובן ראיונות עם פולונין עצמו נוצרים כאן שני חלקים ראשונים, כאשר הן אלה שעוסקים בילדות באוקראינה והן החלק שעוסק בתקופה של הרקדן האוקראיני בבית ספר המלכותי בלונדון פשוט סוחפים.
תמונה 3
לעוד ביקורות סרטים:
"שומרי הגלקסיה חלק 2": יותר פלז'ר, פחות ביזנס
"מהיר ועצבני 8": לא כל כך מהיר וקצת פחות עצבני
חלק 3
השימוש החכם במבע הקולנועי של הסרט יחד עם דמותו הבאמת מרתקת של פולונין יוצרים כאן סרט מעניין- לא רק למי שאוהב בלט, אלא גם לקהל הרחב- כי מתחת לסיפור המחול יש כאן בסופו של דבר סיפור על בחור צעיר שהכישרון שלו והציפיות ממנו גדולים מהיכולות שלו להתמודד איתן, בלי הבנה באמת למה הוא עושה את מה שהוא עושה. הקונפליקט הזה מחזיק את הסרט כמעט לכל אורכו.
דווקא החלקים המתעסקים בתקופה המבוגרת של פולונין ובמשבר האישי שלו מרגישים קצת מפוספסים ולא מספקים, ומלבד מהחלק האחרון, העוסק בריקוד המפורסם של פולונין לצלילי "Take Me To Church", יש תחושה גדולה שהחלק האחרון חלש משמעותית מהחלקים הקודמים לו.
ובכלל, הסרט עצמו, ממש כמו הקריירה והסיפור של האיש העומד במרכזו, מרגיש כמו סרט שצולם ללא תסריט מלא- וכתוצאה מכך הוא לא באמת מספק עד הסוף.
תמונה 2
