"אור ירח": אחד הסרטים העמוקים והיפים שתראו השנה

פתיח

"אור ירח", סרטו של בארי ג'נקינס, מספר את סיפורו של שיירון, צעיר אפרו אמריקני בשכונת עוני, בן לאמא נרקומנית ואבא שלא נמצא. הסיפור בסרט מחולק לשלושה חלקים, כשכל אחד מהם משוחק על ידי שחקן אחר, מתמקד בתקופה אחרת בחייו ומקבל את כותרת הכינוי שדבק בו. תקופת הילדות היא החלק הראשון תחת הכותרת "ליטל" (little). שיירון נקרא ליטל וזה סמלי בכל מובן - הוא גם קטן (צעיר) הוא גם קטן פיזית והוא גם קטן מבחינת יכולות נפשיות פסיכולוגיות, ובמציאות העכשווית שלו, זה מהותי לטוב ולרע; הרע - הוא מקבל מכות, הוא זקוק לאמו שלא שם. הטוב - הקוטן שלו והמצוקה שטמונה בו תמשוך אליו אדם שיעזור לו.

 

לכל אחד משלושת החלקים יש כאב ומצוקה משלו ויופי וחסד משלו. בחלק הראשון אנו רואים את ליטל מתמודד הרבה אמו הנרקומנית (נעמי האריס המדהימה), את הנזקקות שלו אליה, האימה שלו ממנה והבדידות שלו. את הפחד שלו מהבית ספר, מהחיים, מאנשים זרים, ממכות. אבל אז הוא פוגש במקרה את חואן (מהרשלה עלי) שמשנה את חייו. חואן הוא סוחר סמים אבל זה ברור שזו פשוט העבודה שיש במקום בו הוא חי, כמו עובדי מדינה בפריפריה. לבו נכמר על הילד הקטן, המבוהל והשותק, שהוא מוצא יום אחד מסתתר מפני בריוני בית הספר, כמו גור חתולים רועד ונטוש בקופסת קרטון, ולוקח אותו תחת חסותו.

 

>>לעוד ביקורות קולנוע:

"החטאים": נלי תגר חוזרת לשנות ה-70 וגונבת את ההצגה

"אמריקן האני": לרצות לצאת להרפתקה בלי להביט לאחור

 

בביתו של חואן הוא רואה זוגיות אמיתית, טובה ואדיבה, הוא מקבל מיטה חמה, בטחון, ארוחת ערב, דמות אם מתפקדת ומכילה ודמות אב קריטית וטובה. הסרט מראה את זה בצורות עדינות כמו ארוחת צהריים ביחד ובילוי בים שם ג'ואן ילמד את ליטל לשחות - זמן של 'אב ובן' קלאסי עם אדם שהוא מעיין סרוגייט לאב נעלם, אבל למרות שזה ממלא מקום חלקי ולא 'הדבר עצמו' זה עולם ומלואו ומשנה את התמונה מ-0 ל-1. מילד עזוב ונטוש שמטפל באמא שלו לילד קצת פחות נטוש, שלפעמים קצת מטפלים בו. הסצינה של השניים בים היא מהמקסימות שתראו - מצולמת מתוך המים, אינטימית, פרטית, עדינה, נוגה - וגם זו שתבסס בסיפור את הסצינה הבאה שתתרחש שם.

 

טריילר

שיירון

סגמנט 2 - שיירון

שיירון זה בעצם שמו האמיתי של 'ליטל' וזו מורכבות פסיכולוגית יפהפיה; כילד, אתה עוד לא ממש אתה, אתה צריך לשרוד, אתה צריך שיידאגו לך לכל דבר - לאוכל, למיטה חמה, לחום אנושי, אתה לא מספיק חזק לקיים את כל אלה לבד ו/או להתקיים בלי אלה. איך שיכנו אותך זה מי שתהיה - כי אין לך ברירה אחרת, העיקר שמישהו מכנה אותך בכלל. אבל בפרק השני, כשליטל גדל, באופן סמלי הוא מקבל את השם שלו, שיירון. כמו טקס חניכה של גבריות - כעת אתה מי שאתה, אתה לא עובר רדוקציה לשום כינוי (בטח לא כזו רדוקציה מילולית עם הכינוי 'קטן') אבל עכשיו אתה גם חייב להתחיל לטפל בעצמך, אתה כבר לא מטופל.

 

וזה אכן מה שקורה בסגמנט השני, שיירון עדיין חוטף, עדיין מסכן, מאויים, נסחט רגשית (וכלכלית) על ידי אמו, מקבל מכות בבית ספר - אבל עכשיו אין את חואן שיגן עליו וגם אם היה אותו - זה כבר לא היה לגיטימי. שיירון צריך להבין מיהו בשני מובנים, מובן אחד יתרחש בסצינה על חוף הים, נגיע לזה, ובמובן השני - הוא צריך לעשות פעולה אקטיבית כלשהי בחייו שתגדיר מיהו - עד כה ברח, הסתתר, חטף, נמנע - בסגמנט השני אנחנו רואים ששיירון מבין שחייו פשוט לא יכולים להמשיך להיראות ככה.

 

דבר נוסף שיתרחש בפרק השני הוא ששיירון יגלה את המיניות שלו, משהו שלא היה לו פנאי אליו בכלל כל עוד רק שרד ושרד, למי יש זמן להתאהב? אבל עכשיו, כחלק מכל טקס המעבר, שיירון מוצא את עצמו ומפנה מקום לעצמו; לא סתם הוא מקבל עכשיו את השם שלו. זה מתבטא בהתנערות מאמו המפקירה, בתושיית נקמה, באפשרות למיניות, להתאהבות. גם כאן שוב - הדבר יקרה עם קווין, תלמיד מבית הספר של שיירון, בסצינה קסומה על חוף הים; אותנטית, נוגעת, חושנית מבחינת הסמנטיקה הבסיסית של המילה - נוגעת בחושים; אנחנו מרגישים את הרוח מהים, מריחים את האוויר, שותפים לצמרמורת העינוגים + בהלה של שיירון - נמצאים שם איתו.

 

בלאק

סגמנט 3 - בלאק

חזרנו משם לכינוי אבל הפעם זה לא כינוי מזלזל ומקטין זה הכינוי שקווין נתן לשיירון, זו השתייכות מרצון, בדיוק כמו השימוש בכינוי 'בעלי'. שיירון כבר מצא את עצמו, יודע מי הוא, כבר לא יידרס ויירמס, הוא סגר מעגל עם אמו (והאם זו לא ההתבגרות האולטימטיבית?) בסצינה נוגעת ללב ואותנטית מאין כמוה ועכשיו, רק עכשיו, הוא יכול להיות פנוי לאהבה, כשההישרדות מאחוריו וגם הכעס.

 

שיירון כבלאק הוא גבר גדול, שרירי, 'בוס' - כל מה שנאלץ להיות מכורח מציאות הג'ונגל בה חי, שאפשרה שתי אופציות בלבד: להיות נטרף או להיות טורף. טלפון מפתיע מקווין מביא את שיירון (שעכשיו הוא 'בלאק') חזרה לנקודת המפגש המכוננת של חייו, לרגע ההוא, בו קווין פרם את מגננותיו וגילה לו מי הוא, אבל אח"כ הלך והשאיר אותו כך, פרום. חשוף.

 

שנים אחרי, אחרי שכל אחד מהם עבר את מסלולו על כל חבטותיו, שיירון וקווין נפגשים. לא באותו מקום, שונים לכאורה לחלוטין ממה שהיו, אבל עם אותו הגחל ואותה הסקרנות ההדדית. זה לא קורה הרבה אבל כשזה קורה זה מחזיק עשרות שנים - רגע משותף נחקק בנשמה באותה עוצמה וקסם בשני המשתתפים בו, הוא אולי יטשטש מעט עם הזמן, ייראה חצי הזוי לעיתים - אבל האימפקט שלו והאינטימיות העמוקה שרקם - מתעלה על זמן ומקום. אין הרבה כאלה בחיים אבל מי שהיה לו יודע.

 

אז לשיירון וקווין היה כזה וגם כחלק מפרק חיים אחר, בחיים הבוגרים, אל תוך תקופת שגרה שהיא לא תקופת נעורים והתנסויות - המפגש ביניהם עדיין רוטט, נושא מטען, מלא חשמל. עם זאת, הסרט לא מאפשר לצופה את הקתרזיס הלכאורה מתבקש אבל זה בסדר, כי זה לא סיפור על "חיו באושר עד עצם היום הזה", זה סיפור על "שרדו באומץ עד עצם היום הזה", פיזית אבל חשוב מזה - נפשית.

 

"מונלייט" - 4.5 כוכבים