פרדי, תעשה לי ילד: למה אנחנו נהנים לראות סרטי אימה?

מה גורם לנו פעם אחר פעם ללכת לקולנוע כדי לצרוח מעונג מול גופות מרוטשות? מה מביא את מפיקי הענק ההוליוודיים לגזור קופונים שמנים על חשבון הפחדים שלנו? לכבוד התאריך הכי מפחיד על לוח השנה, חיפשנו אצל פסיכולוגים את התשובה לשאלה: האם האנושות מזוכיסטית מטבעה, או שהסיבה היחידה ללכת לסרט אימה היא כדי לגרום לבחורה שלידך להמרח עלייך?

אם תשאלו את פרויד, יצרים של מין ואלימות מניעים אותנו כל החיים. סרטי אימה רק מאפשרים לנו להוציא אותם מהבוידעם ולצרוח אותם לעיני כל. "הסרטים האלה מביאים לידי ביטוי את הפחדים שלנו. הם נותנים לנו את האפשרות להזדהות עם האחר, לדבר ולחיות את הפחד מבלי להסגיר שמדובר בפחד הפנימי שלנו עצמנו", מסבירה רבקה צמת, פסיכולוגית קלינית.

האם ניתן לאפיין את הטיפוס שאוהב לצפות בז'אנר? "לרוב מדובר באנשים עם נטיות אלימות, שהן לא תמיד מודעות. אותו אדם יהנה לראות סרטים כאלה כי הם מבטאים את מה שקורה לו בפנים והוא פוחד לדבר על זה." היא מוסיפה כי "נער שהורג חתולים לשם תחביב ירצה להעצים את הדחפים הפנימיים שלו דרך סרטים", ומסבירה כי מדובר גם ב"סוג של סדיזם - כי הוא יהנה מזה".

ז'אנר של גיל ההתבגרות

האהבה הגדולה לז'אנר מתרחשת דווקא בגיל ההתבגרות, בעיקר בגלל שמדובר בתקופה עמוסת פחדים. "נער מתבגר שכל ישותו משתנה - הגוף, ההורמונים, הזהות המינית - זה מפחיד ומבלבל", אומרת צמת. היא מוסיפה כי אחד הפחדים הגדולים ביותר בגיל הזה הוא פחד מהמוות. "בגיל הנעורים מכירים בכך שלחיים יש סוף. ההבנה הזאת מכניסה חשיבה אינטלקטואלית על נושא המוות, אבל גם פחדים ומחשבות אובדניות".

 הבעיה הגדולה ביותר של חלק מהנערים במצב כזה היא להודות במערבולת הפחדים שמשתוללת בתוכם. אז נכנס לפעולה מנגנון ההגנה, או במקרה הזה "תגובת היפוך". המנגנון הזה מניע אדם לעשות בדיוק את ההיפך ממה שהוא חש בפנים: נניח, לפחד מהמוות ולשלם כסף כדי לראות אותו מרוח בכל עוצמתו מול הפרצוף שלך על מסך הקולנוע.

"זה דומה לילדים שמתחפשים לדמויות מפחידות, משמיעים את הקולות שלהן ומנסים להיכנס לתפקיד האיש הרע וכך ולהיות קצת כמוהו", מסבירה הפסיכולוגית ציפי גון גרוס, "דווקא בגלל שהם פוחדים מהדמות הם מזדהים איתה". "החוויה העוצמתית הזאת מחצינה את החוויה הפנימית ומביאה לקתרזיס מסוים", מסכימה צמת. "ברגע שאתה רואה את הפחד וחווה אותו אתה כאילו מצליח להיטהר ממנו".

אל המנגנון הזה מצטרף כלי נשק נוסף של הנפש: מנגנון ההשלכה. כשחשים פחד, אנחנו לפעמים מעדיפים להשליך את הפחדים שלנו על קורבן העלילה במקום להודות שאנחנו עצמנו מפחדים. כך אנחנו יכולים לצרוח את הפחדים שלנו החוצה בשביל מישהו אחר במקום בשביל עצמנו.

המציאות כסרט אימה

אבל לא רק הפחדים שלנו באים לידי סיפוק במהלך צפייה בסרטי אימה, אלא גם יצר המציצנות. הרבה מהסרטים עושים שימוש בזוויות צילום שלא מסגירות את כל הסיפור: תאורה חשוכה שמסתירה את הרוצח בזירה, צילום מנקודת המבט של הקורבן ועוד - כולם מגרים את הדימיון.

בעשור האחרון הפכו סרטי האימה למזוויעים במיוחד ומחקרים שונים טוענים כי גם הפורנוגרפיה הסדיסטית התעצמה נוכח חלקי גופות המוצגים לראווה. "נדמה לי שמאז שנות השמונים סף הגריה שלנו, כחברה, השתנה. המצלמה והאינטרנט שמגיעים לכל מקום בזמן אמיתי הפכו גם את הזוועות לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום שלנו, לפריט ריהוט בסלון הביתי", אומרת ציפי גון גרוס ומסבירה: "צונאמי, רעידת אדמה בהאיטי, פיגוע המוני במומבאי או בסיני - המציאות היא סרט עם רמת אלימות גבוהה ביותר".

סרטי האימה הנוכחיים מייצגים גם את המגמה הזו. ככל שהמוות חתוך ומזוויע יותר, כך הוא יפה יותר - ושובר יותר קופות. אלה מוצגים לתאוות הצופה ומאפשרים לו לשפוך בקולנוע את היצרים החשוכים האלימים והמיניים שלעולם לא יודה אפילו בפני עצמו בעצם קיומם.

*הכתבה פורסמה לראשונה ב-8.2010