לא רק "מלכת הכביש": מ"מציצים" עד ל"אפס ביחסי אנוש", אלו סצנות האונס שצולמו בקולנוע הישראלי
וידויו של הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י, על סצינת האונס שנעשתה ללא הסכמת השחקנית, הציפה וידוי כואב של גילה אלמגור על חווית אונס שעברה בצילומי "מלכת הכביש", אז איך בעצם הוצג האונס בקולנוע הישראלי מאז ועד היום? סיקור קצר
בעקבות וידויו של הבמאי המוערך ברנרדו ברטולוצ'י על סצינת האונס ללא הסכמה בסרט הפולחן "הטנגו האחרון בפריז" בו סיפר כי דבר תקיפתו המינית של מרלון ברנדו את מריה שניידר נעשה ללא הסכמתה של שניידר ולמעשה כלל אונס אמיתי ולא רק "קולנועי", החלו להתעורר מהומות מוצדקות ברחבי העולם וברשתות החברתיות על סיפורי אונס שונים שנעשו בסרטי קולנוע בולטים ללא הסכמת השחקניות.
כל זה גרם לנו לסקור את מקרי האונס הקשים שבוימו (וחלקם, למרבה הכאב והצער, לא) בקולנוע הישראלי ועוררו בעצמם אי אלו תהיות לגבי קו הגבול הדק בין שחקן לאדם, בין סרט למציאות ובין כניסה לדמות לברוטליות אסורה.
מציצים
סערת האונס הראשונה שהעלתה את הקולנוע הישראלי לתודעה בפן הלא חיובי היה תחקיר מקיף של אורלי וגיא בנוגע לסרט הפולחן "מציצים" (1972) בכיכובם של אריק אינשטיין ואורי זהר, שהיה אחד הראשונים שהראו את הקו הדק בין חופשיות מינית לבין עבירה על החוק. אחת הסצינות הזכורות היא שלאחר שאורי זהר שטף בצינור מים את גופה הערום למחצה של מונה זילברשטיין ז"ל, הוא לקח אותה למיטה וניסה לכפות עצמו עליה בכח, עד שהצליחה להתחמק מידיו.
בתחקיר, מקורביה של זילברשטיין ושחקניות נוספות מהסרט, טוענים כי מדובר באונס אמיתי (שאינו חלק מהתסריט) וזילברשטיין חששה לגשת למשטרה בכדי שזהר לא יחבל בתפקידיה הבאים בקולנוע. כמובן, התחקיר המצוין לא גרם לזהר ולמקורביו לאשש טענה זו אלא להפריכה, אולם זו למעשה רק דוגמא למה שקורה מאחורי המצלמות.
גילה
גילה אלמגור, סיפרה בשבוע שעבר בראיון לחן ליברמן כי בסרטה "מלכת הכביש" (1971) המתאר חייה של זונה המנהלת רומן עם קיבוצניק (יהודה ברקן), בסצינה בה חבורת צעירים אכזריים מתנפלת עליה ואונסת אותה בכח, היה למעשה אונס ממשי מלבד חדירה מינית, וכי הבמאי (מנחם גולן) לא עצר את הצילומים, מה שיצר לאלמגור טראומה אותה נושאת מדי יום ביומו. ימים ספורים לאחר מכן, הודה אריה מוסקונה בראיון לרפי רשף כי קיבלו הוראה מדויקת ממנחם גולן "לקרוע אותה" ו"ללכת עד הסוף".
בשנת 1987 יצא לאקרנים הסרט "בובה" בבימויו של זאב רווח, שהציג סיפור המקשר בין פועל במזנון דלק הלום קרב בשם בובה, לבין רקדנית צעירה בשם רחל (חני נחמיאס) הנאנסת על ידי אחיו העבריין של בובה (אלי דנקר) ונכנסת ממנו להריון. הסרט דן בהשלכות האונס ובנסיון להסתיר ולטייח את המציאות בכדי לא לגרום לנושא להתפוצץ, מה שיכול להוות אספקלריה לחששן של הנאנסות (דוגמת מקרה אלון קסטיאל) להניח בצד את הצלקות הבלתי נתפסות ולהתלונן במשטרה.
אולם הסרט הרלוונטי ביותר להמחיש את מצב ברנדו-שניידר ב"טנגו האחרון בפריז" הוא "לא רואים עלייך" (2011) שמציג טראומה של שתי נשים שנאנסו 20 שנה קודם לכן על ידי אותו אנס ונזכרות בסצינת האימים ההיא שהשפיעה למעשה על משך חייהן. יוצרת הסרט, מיכל אביעד, סיפרה כי עשתה את הסרט על אנס סדרתי שהייתה קורבן שלו במציאות והחליטה להשמיע דרך הסרט את קולן של הנאנסות האחרות.
לא רןאים
הסרט שלקח את מקרה האונס דרגה אחת למעלה הוא "הרחק מהיעדרו" בכיכובם של מעיין תורג'מן וצחי גראד המתאר יחסים מיניים מאולצים בין אב לבתו וההשלכות והכאבים במהלך הקשר ומאחוריו.
הרחק מהיעדרו
סרט נוסף שהציג אונס בכפייה הוא "אפס ביחסי אנוש" המתאר סיטואציה של חיילת חסרת נסיון ותמימה הנקלעת למצב בו חייל קרבי מנסה לאנוס אותה. למעשה, סרט זה וסרטים כ"הנותנת", "שש פעמים" ו"פרינסס" שנוצרו על ידי נשים, מצאו בקולנוע דרך לבטא אונס מילולי/פיזי/נפשי לצד אלימות גברית ולהביע את מחאתן על כך בצורה הכנה ומהמקום האמיתי ביותר - החיים.
אם בשנות ה-70 וה-80 הסרטים שעסקו באונס היו בעיקר עלילתיים, בימינו אנו הסרטים קיבלו נופך יותר אוטוביוגרפי ויותר כואב ורציני שיש לשים עליו את הדגש הנכון והמדויק, ולתת לו לשמש כנשק נגד אותם מקרי אונס שלצערנו הולכים וגוברים.