החטאים: אבי נשר מנסה להבין למה האקדמיה בישראל לא מעריכה אותו

איכשהו זה מפתיע אותו כל פעם מחדש: שבוע מאז עלה למסכים סרטו החטאים ואבי נשר הצליח לשבור את השיא של עצמו.

וזו סיבה מספיק טובה עבורנו לחזור איתו אחורה, לנסות להיזכר איך הכל התחיל.

בתוך ארגז קטן דחוסות להן 40 שנות קולנוע ישראלי, מֵהדפים המצהיבים מציצות הקלאסיקות הגדולות בראשית דרכן, אלו שהפכו עם השנים לסרטי פולחן שהגדירו כל פעם מחדש את הישראליות של כולנו, זאת שמשתקפת בכישרון ורגישות מהמסך של אבי נשר. ולחשוב שהכל החל בזכות גבס אחד על הרגל שלו.

>> לכתבות נוספות

הצצה ראשונה לסרט החדש "החטאים"

ביקורת: נלי תגר חוזרת לשנות ה-70 וגונבת את ההצגה

בשעה טובה: נלי תגר בהריון ראשון

נשר נולד בישראל, גדל בארה"ב וחזר לארץ כדי להתגייס לסיירת מטכ"ל, וכמה חודשים אחרי הגיוס שבר את רגלו. בחודשי השיקום, בגלל השיעמום, החל לכתוב תסריטים במכונת הכתיבה על המיטה בבית החולים. מהדראפט הזה נולד התסריט לסרט הראשון שלו - הלהקה. בגיל 23 נשר מביים קאסט נרחב של שחקנים בסרט שהופך ללהיט מיידי.

שנה אחָרי שיוצא הסרט "הלהקה", כשהוא רק בן 24, נשר כבר עם תסריט לסרט הבא שלו, דיזנגוף 99.
בגיל צעיר, אולי צעיר מדי, הוא הופך לשם החם ביותר בקולנוע הישראלי. ההצלחה המהירה הזאת יוצרת לנשר בתחילת הדרך דימוי קצת בעייתי על הסט, וצוות ההפקה מדבר על יחס יהיר מצד הבמאי הצעיר.

ואי אפשר שלא לדבר על הסצנה המפורסמת ההיא. נשר היה בין הבמאים הראשונים בארץ שביימו סצנות סקס.
עד כמה קל לבמאי לנצל את הכח שלו מול השחקנים בסצנות שכאלו נחשפנו רק השבוע, כשנודע שסצנת הסקס המפורסמת בטנגו האחרון בפריז נכפתה על מרייה שניידר השחקנית מבלי שהיתה מוכנה אליה. גם בארץ התוודה השבוע השחקן אריה מוסקונה כיצד הנחה אותם הבמאי מנחם גולן להתנפל על גילה אלמגור בסצנת האונס בסרט "מלכת הכביש".

אחָרי שתי הצלחות כבירות, מגיעה הנפילה הגדולה - נשר יוצא עם הסרט "זעם ותהילה" שהופך לכישלון גדול. נשר כבר חושב לפרוש מקולנוע, אלא שטלפון אחד משנה לו את התוכניות, ואת הגורל שלו.

החיים בהוליווד מאירים לו פנים - חוזה ב-MGM, הסרטים שלו מתוקצבים במיליוני דולרים והוא מרוויח בהתאם. 15 שנים מאז הגיע ללוס אנג'לס - חברת הסרטים שהקים משגשגת והוא הופך לבמאי מוערך, ולמרות הכל הוא מחליט לעזוב את החיים הנוחים שם ולחזור לישראל.

הוא חוזר לארץ רק כדי לגלות שקצת שכחו ממנו כאן: הקולנוע הישראלי בתקופה הכי גרועה שלו, והסרטים שמצליחים כאן הם סרטים קטנים דלי תקציב.

זה קרה בבת אחת וממקום לא צפוי בכלל: חצי מיליון צופים שהפכו את "סוף העולם שמאלה" לסרט הנצפה ביותר באותה השנה וסימנו את הקאמבק המזהיר של נשר בישראל. משם הוא הִמשיך הלאה לביים את "הסודות", ואת "פעם הייתי" - במרכז הסרט קומיקאי אלמוני, שנשר החליט לתת לו סיכוי ראשון כשחקן דרמטי.

זה חוזר ומופיע כמעט בכל סרט שלו - הצמדים, השילוב של שני שחקנים שלעיתים לא הכירו מעולם, ונשר ליהק וחיבר בשלמות לסינרגיה, איגבור, על המסך.

כמעט כל שחקן מספר על טכניקת הבימוי של נשר - שדואגת לשלב קצת מהחיים האמיתיים של השחקן בתוך הסרט. אלא שמעל כל ההצלחה הזאת מרחפת עננה שחורה. איכשהו הבמאי הכי פופולרי בישראל שסרטיו הם שוברי קופות סדרתיים, מעולם לא קיבל את ההכרה מהקולגות בישראל. בעוד סרטיו ושחקניו זוכים בפרסים הוא כמעט מוחרם ע"י חבריו מהאקדמיה.

בתקופה הזאת שבה התרבות הישראלית במלחמה על הבית, ופוליטיקה מתערבבת ביצירה, נשר מוצא את עצמו משקיף מהצד. על השולחן במשרד שלו ערמות קטנות של דפים, התחלות של תסריטים בשלבי כתיבה שונים. אחד כזה, "החטאים" הבשיל ופרץ לאקרנים שלנו בענק.

אחרי הדרך הארוכה כל כך שעשה בארץ ובעולם, רגע אחד בפסטיבל חיפה סגר בעבורו מעגל, כשעלה על הבמה בפרמיירה של הסרט "החטאים", וזכה לכבוד שכל כך מגיע לו.