"ג'נקשן 48": כתב אישום בעטיפה של סרט

טריילר

פתיח

"ג'נקשן 48" מספר את סיפורם של מנאר, זמרת צעירה ולוחמנית וכארים, אמן היפ הופ שעוד מחפש את דרכו. השניים מאוהבים זה בזו ומנסים לפלס את דרכם המשותפת כזוג, כאמנים שאפתניים וכצעירים מדוכאים בגטו הפלסטיני של לוד, אחת מתחנות הסמים המרכזיות בישראל; מעין שילוב של "ע'גמי" פוגש את "straight outta Compton".

הסרט מתחיל בזריקת אנרגיה: קצבי, מוזיקה מעולה, כארם שר וקופץ על הגדרות כאמינם הערבי - הקהל בהתרגשות. אך לאט לאט, הפוליטיקה הישראלית מושכת את הסרט, כמו את כולנו, למטה.

לעוד ביקורות קולנוע:

"ילד טוב ירושלים": הייתם בסרט הזה כבר

"פרינסס שואו" הוא הסרט הכי מרגש שתראו השנה 

ייכיעכ

את הסרט ביים אודי אלוני וכתבו יחד תאמר נפאר (סולן להקת "DAM" במציאות, משחק את כארם בסרט) והתסריטאי הניו יורקי אורן מוברמן. הסרט עוסק בין היתר בכבוד המשפחה, אפלייה כנגד נשים, מתח יהודי ערבי, הפקרת העיר לוד ומוזיקת היפ הופ, אבל כמו כמעט בכל הסרטים מהסוג הזה, הקטעים הכי עוצמתיים שלו הם דווקא קטעי המוזיקה ולא הדרמה והפוליטיקה.

כארם, אותו משחק תאמר נאפר המעולה, הוא אמן היפ הופ כריזמטי, מוכשר ורגיש, מנאר (סמאר קופטי) היא מעין זמיר יפהפה והדינמיקה ביניהם כובשת. גם הראפר סאז, אשר כבר כבש את לב חלקנו ב"חי בלה לנד לנד" כראפר ערבי אנרגטי ומוכשר שקונה לאשתו זהב לפי משקל, מופיע בסרט כדמות משנה מצויינת.

אבל, קשה קצת להתייחס לסרט כסרט עלילתי גרידא ולהתעלם מהדו"ח הפוליטי שהוא מולבש עליו. כך למשל בסצינה בה כארם וחבורתו הולכים למועדון "יהודי" להופיע, ישנו הרכב שמופיע לפניהם עם קעקועים של מגן דוד וצעקות על דם של אחים, ישראל ויהדות - קחו את "הצל" תייצרו לו מניונים על סטרואידים וקיבלתם את ההופעה הנ"ל. כמובן שכארם וחבורתו מרגישים קצת לא בנוח אך מנסים לגשר על הכל באמצעות האהבה למוזיקה וכו'. הסצנה הנ"ל היא קריקטורה גסה ומחוספסת למצב הרבה יותר מורכב מכפי שהוא מוצג בסרט. בהמשך ישנו גם סיפור משנה של האב המבוגר של טלאל, שביתו נהרס על ידי ישראל על מנת להקים, איך לא, מוזיאון של דו קיום. שוב - אילוסטרציה גסה על גבול המגוחכת.

בסופו של דבר, אחרי שהסרט יכעיס אתכם או יעשה לכם רגשות אשמה - תלוי באיזה צד אתם, אי אפשר להתעלם מההרגשה שהסרט נעשה בזיקה רבה לפסטיבלים בחו"ל ושאיפתו להתקבל אל תוך חיבוק הדוב של רוח ה-BDS הפופולרית מעבר לים, מורגשת.

כל אמן יודע עם עצמו אל איזה מבקרים יצירתו פונה וכאמור במקרה של סרטו של אלוני, זה ברור לכל. יהיה המצב הפוליטי אשר יהיה, הסרט "ג'נקשן 48" מציג ארסנל מכובד של שחקנים מוכשרים וכריזמטיים ומוזיקה סוחפת אך הטעם שנשאר בפה בסופו הוא של נזיפה פוליטית ותו לא.

רופאלו

רייצ'ל

"ג'נקשן 48" - 3 כוכבים