"הבת": כשהקלישאות לא משאירות מקום לתוכן

פתיחה

במאי התיאטרון האוסטרלי, סיימון סטון, זכה לביקורות טובות וכן להצלחה מסחרית בזכות העיבוד שלו ל"ברווז הפרא" שאפילו הגיע לבמות של לונדון. כעת, כמעט שנתיים אחרי שהמחזה ירד, מגיע למסכים עיבוד קולנועי עכשווי למחזה, שהוא גם הראשון שכותב ומביים סטון.

עלילת "הבת" עוקבת אחרי כריסטיאן (פול שניידר, "מחלקת גנים וגוף"), בחור שחוזר לאוסטרליה אחרי שנים בארה"ב בכדי להשתתף בחתונת אביו (ג'פרי ראש, "נאום המלך"). השהות באותה עיירה, בה לא ביקר מאז מות אמו, מציפה בכריסטיאן רגשות, וגם זיכרונות מהעבר. כשהוא פוגש את אוליבר (יואן לסלי) , חברו הוותיק, הוא לומד להכיר גם את משפחתו- אך למרות שכריסטיאן נהנה מחברתם, הוא מגלה סוד שמשנה את חייהם של שתי המשפחות.

 

 

לעוד ביקורות שאולי יעניינו אתכם:

"הרס": ג'ייק ג'ילנהול מראה שוב שהוא אחד השחקנים הטובים ביותר בהוליווד

"ילד טוב ירושלים": הייתם בסרט הזה כבר, אבל זה נחמד לצפות בו שוב

"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים": הסרט הכי טוב של מארוול עד כה

 

איכשהו, התקציר הבנאלי הזה מתפתח לתסריט עוד יותר בנאלי שהשעה הראשונה שלו היא בגדר מוות קליני - שום דבר לא קורה על המסך, ומלבד קלישאות של משפחה מאושרת ואדם שמרגיש שפספס משהו בחייו אנחנו לא מקבלים כלום חוץ מהמון דיאלוגים ארוכים מדי ומעט מדי פעולות שמקדמות את העלילה. פול שניידר משחק את דמות האלכוהוליסט המתפכח שלו באופן כ"כ קלישאתי שלרגעים ניתן לחשוב שהוא בכלל משחק את מארק ברנדנוויץ משחק את הדמות הזאת, במעין אמירת מטה שהסרט הזה לא מתוחכם מספיק עבורה.

סטון עושה עבודה טובה יחסית מבחינת הבימוי כשחלק מהסצנות יוצרות סיטואציות מעניינות, ובאופן כללי ניתן לומר כי האווירה של הסרט היא נכונה; אך סטון, שמגיע מעולם התיאטרון, כנראה לא מבין מספיק את ההבדל בין משחק על במת תיאטרון לכזה בקולנוע - אחרת אין דרך להסביר למה השחקנים נוטים לאובר-דרמטיות מגוחכת (סצנות הבכי של הדוויג הן מהמוגזמות ביותר שראיתי בקולנוע מזה המון זמן). נדמה שסיימון סטון נידון לשמש דוגמא נוספת, לאחר מאות שקדמו לה, לכך ששליטה באומנות התאטרון אינה מבטיחה הצלחה על המסך הגדול; במיוחד כשלא נעשים מאמצים ע"מ ללמוד את ההבדלים בין המדיומים, שאף על כי נראה שהם קטנים במבט ראשון עשויים להוות הבדל של שמיים וארץ.

לחלק האחרון של הסרט הגעתי כבר ללא עניין בגלל כל מה שקדם לו, אבל איכשהו הוא הצליח להתעלות לרמות חדשות של קלישאתיות שכללו סצנות דרמה באיכות שלא הייתה מביישת את "רמת אביב ג'".

 

 

לסיכומו של עניין, "הבת" הוא הרבה יותר אופרת סבון מאשר סרט איכות כפי שהוא מנסה לתפוס את עצמו- ולמרות שלסטון יש חוש מסוים לסיטואציה, התסריט הלא מספיק טוב והמשחק המוגזם של השחקנים יוצרים סרט שמשאיר אותך ללא אף תובנה אחת בלבד, ועל כן יישכח די מהר- וטוב שכך.

 

 

"הבת": * וחצי כוכבים

מ28.4 בבתי הקולנוע