"פרינסס שואו" הוא הסרט הכי מרגש שתראו השנה • ביקורת סרט

טריילר

פתיח

הסרט "פרינסס שואו" ׁ(שהופק בעבור "יס דוקו") הזכיר לי למה אני אוהבת סרטים דוקומנטריים - המציאות הרי, היא חומר הגלם הכי מובחר שיש, כזה שלא באמת צריך תבלינים, עיבודים או תפאורה מפוארת - ובמקרה של פרינסס שואו - זה הכי מרגש ונוגע שיש.

הסרט בבימויו של עידו הר, מספר את סיפורה של סמנתה מונטגומרי (שם במה - פרינסס שואו), בחורה צעירה מניו אורלינס שמנסה להצליח בעולם המוזיקה. היא אחות בבית אבות והיא עברה חיים מאוד לא פשוטים, כפי שהולך ונחשף במהלך הסרט. שואו כותבת את השירים שלה בעצמה וחיה את המוזיקה כאהבת אמת טהורה, היא הולכת לערבי "במה פתוחה", היא נוסעת למקומות בהם היא שומעת שסצנת המוזיקה פורחת, היא מפרגנת לאלו שמנסים כמוה לפרוץ באמפטיה ונדיבות רגשית חמה וחסרת גבולות שפשוט צובטים את הלב, אבל - המזל לא מחייך לכולם והמציאות המדכאת (והבלתי נתפסת בחוסר הצדק הבסיסי שבה) היא - שלא כל מי שמוכשר מצליח. לפעמים בלי תנאים, בלי עזרה, בלי כסף - זה פשוט לא קורה ואכן לפרינסס אין את השלושה הנ"ל וזה באמת לא קורה. עד שקותימן נכנס לתמונה.

לעוד ביקורות קולנוע:

"קרול": עיצוב מרהיב, רגש דל

"ספוטלייט": מאמר חשוב בצורת קולנוע

ייכיעכ

פרינסס שואו, למרות הנפילות וחוסר ההצלחה, לא מוותרת. אנו רואים בסרט את המאבק היומיומי שלה, איך היא מתארגנת אחרי משמרת לערב במה פתוחה, חושפת נכסים (חזה, רגליים) מתאפרת, שמה עקבים - מנסה למכור את המוצר הגולמי והפועם שלה דרך העטיפה, בשיווק אגרסיבי נואש אך חסר ברירה, כי זוהי נקודת ההתחלה המינימלית בעולם בו היא חיה; לפניה מופיעות שתי בחורות ששרות על כמה שהפות שלהן הוא מתנת האל ליקום וכולם מריעים להן. כאשר פרינסס עולה לבמה אנחנו רואים שהמקום התרוקן כמעט לחלוטין אך היא לא מתייאשת ומופיעה בכל זאת, בפני חלל ריק (מלבד שני אנשים חשודים למראה בצד החדר והברמן), היא יורדת מהבמה ושרה על הרחבה, מנסה להיות קרובה יותר - לאף אחד אבל למשהו, ונותנת את כולה בביצוע נטול קהל שקורס אל תוך עצמו ושובר את הלב.

אבל בינתיים, מהצד השני של האוקיינוס, בחור בשם אופיר קותיאל, הרי הוא 'קותימן' (המעבד המוזיקלי המבריק), נתקל בקטעים שהיא מעלה ליוטיוב ומתאהב. בתוך ים אינסופי של קולות, של ידיים שמצביעות - "תבחר אותי! תשמע אותי! תלחץ עליי פליי!" היא הצליחה להישלף איכשהו. קותימן שומע את השירים שלה ועושה את מה שהוא עושה הכי טוב - הופך אותם ליצירת אמנות, לקטע מוזיקלי מלא וראוי.

קותימן הוא בעצם מעבד מוזיקלי שמשתמש בחומרי הגלם שאנשים שמים ביוטיוב: סולו גיטרה, קטע של חליל, פסנתר או תופים, ותופר אותם יחד ליצירה הרמונית מוצלחת שעומדת בפני עצמה. וכך לאט לאט בקיבוץ בישראל, מתחילה להירקם יצירה מוזיקלית קוהרנטית והרמונית לקטע שירה של פרינסס שואו מסלון דירת החדר שלה שבניו אורלינס.

רופאלו

המהלך הזה הוא רב שכבתי בכל כך הרבה מובנים - מעבר להיותו של המהלך של קותימן (פרוייקט Thru-You שכבר דובר עליו כבר רבות) גאוני ובאמת מוצלח - הוא מרגש. הוא קהילתי. הוא מחבר אנשים בעולם בו הם נמצאים לבד באוקיינוס האינטרנטי, רואים באימה בדיוק כמה צפיות או חוסר צפיות היו להם, כמה אנשים שומעים אותם, מכירים בקיומם, חווים 'אונליין' את נפילתם הבודדה ביער, ובא קותימן מדביק אותם יחד; מפיג את בדידותם האינטרנטית, המוזיקלית, הקיומית, ומדגים באופן המדוייק ביותר את האמרה "השלם גדול מסך חלקיו".

באיזשהו אופן העבודה של קותימן היא שליחות. היא אמנם לא נעשית ככזאת, זה לא עיבוד מוזיקלי "פרו בונו" שנועד לעזור למסכנים, קותימאן יעבד גם קטע של שירה של מיליונר קובני אם יידלק עליו, אבל עדיין ובכל זאת - נעשית פה שליחות, לפחות במקרה של פרינסס שואו. כי בעצם, אין באמת סיבה שלמישהו יחסר משהו בעולם הזה, בעולם אידיאלי היינו חיים כקהילה אחת גדולה ומאושרת כשכל אחד נותן ממה שיש לו לתת ומקבל ממי שיש לו לתת.

כך שואו - נותנת את השירה שלה, את המילים, את הביצוע שנובע מתוך כאב ורגישות אמיתיים, כאלה שאי אפשר לקנות או לסמפל, וילדה קנדית בת 8 נותנת לה קטע קלידים (בלא ידיעתה) גבר בן 40 מדרום אמריקה תורם את הבס וכו'; כי התמונה יכולה הרי להיות שלמה תמיד, במיוחד בעולם האינטרנטי של היום, בו ה"תן וקח" מעולם לא היה פשוט יותר. ולראות את השיר של שואו, שהופך מצלילים בודדים של הפה שלה בלבד, בדירת חדר קטנה וקרה, הופכים בעזרת הידיים, הלב והכוונה הנכונים למוזיקה - זה פשוט מרגש ומעורר השראה.

רייצ'ל

הסרט מצולם בשתי הזירות - הזירה הישראלית, השקטה והמקומית של קותימן, נטולת המאבקים הקיומיים (אך באותה העת גם המפקדה הראשית של מעבדת הצלילים בניצוחו של מוחו הקודח) והזירה השניה, היא זירת חייה היומיומיים של פרינסס שואו, עם הקשיים, התקווה, הייאוש והשירים. נקודת החיבור בין שתי הזירות והדמויות נתפרת על ידי הבמאי עידו הר, ביד עדינה ורגישה ומביאה לנקודת מפגש אותנטית ומטלטלת שתגרום לכם לצאת מהאולם ולשאול את עצמכם - איך גם אני יכול להועיל לעולם הזה?

"פרינסס שואו" - 5 כוכבים