"נעורים": הזיקנה במלוא יופיה, וכאבה

טריילר

פתיח

לאחר שפרץ לתודעה עם "זה בוודאי המקום" והפך לאחד הבמאים המוערכים בעולם עם "יפה לנצח", שגם זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, מגיע סרטו האחרון של פאולו סורנטינו - "נעורים".

עלילת הסרט מתרחשת באתר נופש מפואר, הממוקם באיזור האלפים בשוויץ, ובו מתארחים כמה מהאנשים החשובים בעולם; בין האורחים ניתן למצוא מלחין ומנצח, פרד בלינג'ר (מייקל קיין), שפרש ממקצועו ומסרב לבקשת מלכת אנגליה לנצח עבורה על יצירתו המפורסמת- וכן לכתוב ספר זכרונות עבור הוצאה צרפתית.

 

בנוסף מתארחת במלון בתו, לנה (רייצ'ל וייס), שלא מניחה לו לרגע; מיק בויל (הארווי קיטל), במאי מפורסם שעובד על התסריט לסרט שהוא רואה בתור המורשת שלו ויחד עם חבורת תסריטאים צעירים מנסה לפענח את סופו; ג'ימי טרי (פול דאנו), שחקן צעיר שרואה בעבודתו אומנות אך מתוסכל מכך שזוכרים אותו על תפקיד מסחרי של רובוט; ואחד דייגו ארמנדו מראדונה (רולי סראנו).

2

אין כאן עלילה מסובכת או מפותלת- הסרט מתמקד בעיקר במערכת היחסים בין מיק לפרד אשר מתבוננים בסקרנות על חייהם, על חיי ילדיהם, על אומנות, יופי, כדורגל ושאר אורחי המלון.

לוקה ביגאצי, צלמו הקבוע של סורנטינו, הופך את ההסתכלות הזו למרהיבה בדרך שבה הוא תופס את העולם הכל-כך יפה מצד אחד, וכל-כך כואב מצד שני, שמוצג בסרט.

יש בסרט כל-כך הרבה שוטים נפלאים עד שלעיתים הוא מרגיש כמו תערוכה, אבל לא סתם תערוכה- אלא אחת של אמן ענק. אנחנו רואים יצירה שמדהימה אותנו, אבל לפני שאנחנו מספיקים לעכל אותה ולעבור הלאה אנחנו נתקלים בעוד שוט מפעים

3

בכלל, אומנות היא המוטיב המרכזי בסרט ובה גם כוחו. שתי הדמויות הראשיות מציגות שני ניגודים מוחלטים. מחד, אמן שממשיך ליצור גם כשיצירותיו האחרונות לא זכו להצלחה, ומאידך אמן אחר שמסרב לחזור מפרישתו גם עבור מלכת אנגליה. יתרה מכך, הרגעים הגדולים של כל אחת מהדמויות המרכזיות קשורה לרגע אומנותי כלשהו- פרד ברגע מדהים של סימפוניה בטבע, מייק בסצנה סוריאליסטית של קולנוע על קולנוע, וגם מראדונה- בסצנה קטנה ואדירה- מראה את הצד הכואב שבאומנות הכדורגל.

מלבד ביגאצי, סורנטינו ממשיך לשתף פעולה גם עם דיוויד לאנג בעמדת הפסקול- מה שהופך את הסרט ליפה וכואב לא רק במובן הויזואלי.

ג'יין פונדה הענקית מופיעה בסרט על תקן שחקנית על, שבזכותה הסרט אותו כותב בויל מתקיים בכלל. לאורך כל הסרט אנחנו שומעים על השחקנית הענקית שבסופו של דבר מופיעה בסצנה אחת בלבד; וכמו שרק ענקיות כמו פונדה יכולות, גונבת את ההצגה.

פתיח

אחרי "יפה לנצח" המדהים החלו השוואות בין סורנטינו לבין גדול במאי איטליה בכל הזמנים- פדריקו פליני, ולמרות שהסרט הזה מתכתב הרבה יותר עם ברגמן, אפשר להבין את ההשוואה. סורנטינו, בדרכו הייחודית והמדהימה, מציג את הרגעים הפשוטים בחיים. הוא אולי עדיין לא פליני, אבל זה לא מונע מסורנטינו להיות אחד מהבמאים הטובים ביותר שפועלים בעולם כיום.

 

כפי שכבר הבנתם, מדובר בסרט מבריק בכל אספקט- אך לעיתים נדמה שסורנטינו מתאמץ מדי להראות ולהיראות במה שמרגיש קצת כמו ראוותנות. נקודה זו כנראה הייתה זאת שהרתיעה את השופטים בקאן לתת לו את דקל הזהב, וממני לתת לו ציון מושלם; וזאת למרות שברובו המוחלט, הוא אכן כזה.

 

 

 

 

**** וחצי

נעורים, החל מה10 במרץ בבתי הקולנוע

 

 

לעוד ביקורות קולנוע