אוסקר 2016: הלילה הגדול של ליאונרדו דיקפריו ושל המחאה השחורה

חייבים להודות: אוסקר 2016 היה די צפוי. נכון, היו במהלך הטקס כמה זכיות מפתיעות (סילבסטר סטאלון לא זכה בפרס על "קריד" ואי אפשר היה לפספס את האכזבה על פניו המנותחות עד כאב) והרבה זכיות צפויות מקילומטרים (כל ששת הזכיות של "מקס הזועם: כביש הזעם"), אבל אי אפשר להגיד שאחרי כ-3.5 שעות של טקס עם המון בדיחות פנימיות למדנו משהו חדש על תעשיית הסרטים האהובה על כולנו. כן, הוליווד גזענית (תשאלו את כריס רוק שהוציא מהנושא הזה כמה בדיחות לא רעות בכלל), אבל היי, אי אפשר לכעוס עליה, היא נתנה מלא אוסקרים ל"מקס הזועם" ואפילו ליאונרדו דיקפריו סוף סוף יצא עם הפסלון המוזהב שהוא רודף אחריו כבר כמה שנים טובות. נו, באמת, מה זה קצת חוסר בגיוון אתני לעומת האוסקר של דיקפריו?

קטגוריית "השיר המקורי הטוב ביותר" בלטה השנה בזכות שמות נוצצים כמו דה וויקנד, סם סמית' וליידי גאגא (שנתנה הופעה מרגשת במיוחד), אך ידו של סמית' הייתה על העליונה בזכות שירו "Writing's On The Wall" מהסרט האחרון בסדרת סרטי ג'יימס בונד, "ספקטר". סמית' הקדיש את הפרס לחברי קהילת הלהט"ב. המלחין האיטלקי האגדי אניו מוריקונה, שחגג בנובמבר האחרון 87, זכה סוף סוף באוסקר הראשון שלו על "שמונת השנואים" של קוונטין טרנטינו. הונגריה זכתה בפעם השנייה בקטגוריית "הסרט הזר הטוב ביותר" על סרט השואה הקשה "הבן של שאול", שתסריטו פותח בישראל. מצד שני, הצלם הנהדר עמנואל לובצקי זכה באוסקר שלישי ברציפות (!), הפעם על עבודתו ב"האיש שנולד מחדש".

זוכים בולטים נוספים בטקס הארוך היו אליסיה ויקנדר השבדית, שזכתה בפרס שחקנית המשנה על תפקידה ב"הנערה הדנית", כשהיא מביסה מתחרות ראויות אחרות כמו קייט ווינסלט ("סטיב ג'ובס") ורוני מארה ("קרול"). מארק ריילנס ("גשר המרגלים") די הפתיע כשניצח בקטגוריה הגברית המקבילה את סילבסטר סטאלון ("קריד") שהיה צפוי לעשות את הקאמבק של חייו, ואותו הוא כנראה יצטרך לדחות לפעם אחרת. ברי לארסון ("חדר") וליאונרדו דיקפריו ("האיש שנולד מחדש") זכו בפרסי המשחק הראשיים, ואין ספק כי מיליוני מעריציו של דיקפריו ילכו עם חיוך גדול על פניהם בימים הקרובים. האמת? הזכיות של לארסון ודיקפריו הן יותר ממוצדקות מכיוון שמדובר בתפקידים קשים מאוד שהם הצליחו להצטיין בהם בצורה מפעימה.

הפרסים לבמאי ולסרט המצטיינים בדרך כלל הולכים יד ביד, אך השנה זה לא קרה: אלחנדרו גונזלס איניאריטו ("האיש שנולד מחדש") זכה בפעם השנייה ברציפות בפרס הבמאי (בשנה שעברה הוא זכה הודות ל"בירדמן"), אך הוא נאלץ לראות איך הפרס הגדול של הערב חומק מידיו והולך, די במפתיע אם חייבים להודות, ל"ספוטלייט", העוסק בפרשה האמיתית של התעללות מינית בילדים על ידי כמרים בכנסייה הקתולית באזור בוסטון שפורסמה ב-2002. בתחילת עונת האוסקרים הזו, נחשב "ספוטלייט" לפייבוריט לזכייה אך אז איבד מהמומנטום שלו לטובת "האיש שנולד מחדש", אך האקדמיה הוכיחה שכנראה שזכייה של סיפור עם מסר חזק כל כך יכולה להיות חשובה הרבה יותר מזכייה של סרט משובח אחר.

ומה עם המחאה המדוברת על היעדרותם של מועמדים שחורים מהטקס השנה? המנחה כריס רוק לבש לאורך הערב חליפה לבנה (ואל תחשבו שזה מקרי) ובערך בכל הזדמנות שניתנה לו הוא דיבר על הנושא החשוב הזה, בין אם זה כחלק ממונולוג הפתיחה שלו ("פרס הבחירה של הלבנים"), כשבחר להראות את הצד המוקצן של המחאה עצמה ("בשנות ה-60 היה לשחורים דברים חשובים ביותר למחות עליהם; היינו עסוקים מדי בלהיאנס ולעבור לינץ' כדי שיהיה לנו אכפת מי זכה בפרס הצילום"), כשצחק על השחקנית ג'יידה פינקט סמית', ממובילות המאבק ("היא אפילו לא הוזמנה!") וגם בכמה מערכונים מוצלחים (ותודה לוופי גולדברג, שחקנית שחורה שדווקא כן זכתה באוסקר). בסך הכל כריס רוק הנחה את הטקס בצורה טובה, הוא היה זורם וגם הצליח להצחיק באותה מידה בה הביע ביקורת נוקבת באמת על הבחירות של חברי האקדמיה. האם זה ישפיע על התעשייה? נצטרך לחכות לאוסקר הבא כדי לגלות זאת.