"מקס הזועם - כביש הזעם": אקשן בדרגת אמנות

למי שלא מכיר, סדרת סרטי מקס הזועם החלה עם צאתו של הסרט הראשון ודל התקציב "מקס הזועם" שפרץ אל המסכים ב- 1979 והרעיד את העולם התרבותי. כשהאגדה של "מקס הזועם" גדלה, מילר הקצין את האקשן האופייני לו ואת בניית העולמות האפוקליפטיים עם שני סרטי ההמשך - "מקס הלוחם בדרכים" האדיר ו"מקס הלוחם 3: מקס הזועם וכיפת הרעם".

אתם בטח שואלים את עצמכם האם אתם צריכים להתעדכן בסרטים הקודמים כדי לצפות בחדש, ובכן ודאי תשמחו לגלות שהתשובה היא לא! במידה ואתם נמנים על מעריצי הסדרה תגלו כמה מחוות לסרטים הישנים, ואם לא ראיתם אף פרק בסדרה אתם גם תהנו- לא נדרש שום ידע מוקדם. ג'ורג' מילר, במאי ויוצר הסדרה, לא יצר כאן המשך עלילתי כי אם בנה על ידי תערובת נכונה של שלושת הסרטים הראשונים, את סרט מקס הזועם האולטימטיבי: מהסרט הראשון הוא לקח את דמותו של מקס ואת הטרגדיה שרודפת אותו (אובדן אשתו ובתו), מהסרט השני הוא לקח את העולם הפוסאפוקליפטי שברא ומהשלישי נלקחה האסתטיקה.

אז מה קורה כאן בעצם? בעולם פוסט אפוקליפטי יבש וצחיח ובו מיים ודלק הם מצרך נדיר, מתבודד בשם מקס רוקטנסקי (בגילומו של טום הארדי) מוצא עצמו באמצע מרדף עקוב מדם בין כוחותיו של השליט האכזר אימורטן ג'ו הדולקים בעקבותיה של המפקדת הקשוחה (וחסרת היד) פיורוסה( בגילומה של שרליז ת'רון ) והמטען היקר אותו היא מובילה.

מלבד כמה תפניות קלות - זו כל העלילה. מילר מודע לכך ולא מנסה להתחכם יתר על מידה, הוא אינו מעוניין להעמיס על הצופה כל מיני פרטים ועלילות משנה שרק יסיחו מהסיבה לשמה כולנו התכנסו כאן- האקשן, אשר בידו של מילר משודרג כאן לכדי יצירת אומנות הדוניסטית ומלהיבה.

אומנם לסרט קוראים מקס הזועם, אבל אל תטעו - מקס הוא דמות שולית בסרט הזה. למעשה מקס לא מדבר כמעט עד לאמצע הסרט, אשר שייך כמעט כולו לתופעת הטבע שהיא שרליז ת'רון אשר מצליחה לשרוף את המסך בכל רגע שהיא נמצאת. בניגוד למקס של תום הארדי, ת'רון מצליחה ליצוק עומק לדמותה של פיורוסה באמצעות המשחק שלה בלבד (שהרי התסריט כאן הוא לחלוטין סוג של פיקציה) זאת כאמור, למרות שלא כאן על סרט עם מבנה של סרט, כי אם על סצינת מרדף אחת ארוכה.

בכל פעם שנדמה והסרט עומד להיעצר או לחזור על עצמו, מילר מפתיע ולא נותן לצופה מנוח. האווירה האלימה, הגרוטסקית והסוריאליסטית שבורא כאן מילר מעלה הילוך ככול שהסרט מתקדם ומובילה את הצופה אל קו הסיום שהוא מותש מהמת בדיוק כמו הגיבורים. נקודת מפתח חשובה בחוויה שהיא מקס הזועם הוא הצילום המדהים של ג'ון סיל ביחד עם טכנולוגית התלת מימד, שמביאים את הצופה אל תוך המדבר הארור ועוטפים אותו. (כמעט וניתן להרגיש את החום ולהריח את הזיעה).

אל מול גל סרטי האקשן, האמנם קופתיים אך די בינוניים שפקדו אותנו בשנים האחרונות, מקס הזועם מרגיש כמו סרט האקשן הכי מרענן שנראה על המסכים זה שנים (מלבד יוצא הדופן "רכבת הקרח" - סרט שדומה לו בהמון מובנים). העובדה הזו היא מאוד מעניינת בייחוד מאחר ועל הנייר הסרט הזה היה אמור להיות הכל חוץ מרענן, אחרי הכל מדובר בסרט שמתרחש כולו במדבר חולי תחת שמש רותחת, בבמאי כבן 70 ובפרק רביעי בסדרת סרטים שחלפו 30 שנה מהפעם האחרונה שנראתה על המסכים - ולמרות הכל מדובר בפצצת אדרנלין שמשאירה אבק לכל סרטי הקיץ (אלו שלפנינו וכנראה גם לאלו שעדיין לא יצאו).

אם אתם מחפשים עלילה, דיאלוגים, התפתחות של דמויות או כל דבר אחר מלבד אקשן - אתם במקום הלא נכון. לעומת זאת, אם אתם מחפשים חוויה קולנועית שלופתת אתכם בצוואר ולא משחררת עד הכתוביות - כדאי שתחזיקו חזק כי מהרגע שעולה המסך על "מקס הזועם: כביש הזעם אתם לא תוכלו לנוח עד הכתוביות.