"מנצחים": תלוי את מי שואלים
ילד משותק בכסא גלגלים ואביו משתתפים בטריאתלון "איש הברזל", כיצד? בעזרת הרבה קיטש קולנועי • ביקורת סרט
הסרט סובל מתופעה שאולי חלקכם מכירים, תופעת "השפיכה המוקדמת"
הדרישה של ג'יליאן מאביו שיסחוב אותו במשך טריאתלון בלתי אפשרי, היא שרירותית כל כך, שבאותה מידה יכל ג'יליאן לדרוש מאביו שיקנה לו דולפין, או ילמד לדבר סינית שוטפת.
מה האקט ההירואי של ג'יליאן? זה שהוא דורש מאביו לעשות אקט הירואי? אבות אכלו בוסר ובנים יקבלו מדליה?
לאורך כל הסרט העוינות שלי כלפי ג'יליאן הלכה וגדלה עד לסצינת הסיום הזוועתית אשר אישרה את כל מה שחשבתי. בסצינה זו, אביו של ג'יליאן סוחב אותו כבר 15 שעות - הוא בקושי הולך, בקושי רואה, בקושי חי ואז - הוא נשבר, רגליו קורסות תחתיו והוא נופל על האדמה.
ג'יליאן ההמום, מסתכל עליו וללא שביב של חמלה גוער בו: "לא! קדימה!" אל עבר אביו שעובר מסלול עינויים בלתי נתפס (או כמו שאתם קוראים לזה - 'ספורט'). ואז האב השבור מתחיל לבכות, "אני מצטער ג'יליאן, אני כל כך מצטער", הוא אומר לו בייאוש, וג'יליאן, בלי לחשוב פעמיים - פשוט מגלגל את עצמו משם. כי העיקר לסיים את הטריאתלון, אז מה אם אבא שלך, זה שסחב אותך בגופו ב-15 השעות האחרונות קורס, בוכה ומתמוטט מאחורייך - סע ג'יליאן! העיקר הוא קו הגמר!
מצמצתי בעיניי בתדהמה, ידעתי שלא סתם שנאתי את הילד הזה - הוא חרא של ילד. אבל רגע, אולי זה רגע ביקורתי ומעניין שאני צריכה להעמיק בו? לצערי לא. מצמצתי שוב וראיתי כי הסרט מבהיר היטב בצילום, בעיניו הבורקות של ג'יליאן ובמוזיקה שמכינה אותך לבכי תמרורים - שזהו רגע הקתרזיס שלי, רגע מדהים ומרגש של ניצחון הרוח, ולא רגע מזעזע בין ילד לאביו.
וכאילו שהאובססיה הקולנועית לקתרזיס גס ובוטה, בכל מחיר, עוד לא מספיק צורמת, גם האב מתגייס לתפקיד ומשלים את הקיטש הקולנועי. הוא מתרומם על רגליו (במעין רגע פסיכולוגי לא הגיוני של התרגשות מבנו שהפקיר אותו), קם וחוזר לסחוב את ג'יליאן עד לקו הסיום, אליו הם כמובן הגיעו 3 דקות לפני שהיו נפסלים. מרגש או מחריד, שפטו בעצמכם.