וודי אלן: "הסרטים שלי נועדו לאמלל בני אדם"

אין באמת צורך לעשות היכרות עם וודי אלן. הבמאי שחוגג השנה 79, קיים בתת מודע של כולנו - אוהבים אותו או סולדים ממנו, אי אפשר להתעלם מהתופעה שפרצה למסכים ולחיינו בראשית שנות ה-70 והביאה איתה שפה, דמויות, קלאסיקות ומעל להכל: איפיון דמויות.

עוד בתרבות:

הקטעים הכי מצחיקים של ג'ימי קימל

למה התאכזרה קייט בלנשט אל לילי ג'יימס?

אז על היותו במאי ותסריטאי שהפך לסמל הניורוטיות כולם יודעים, גם על השערעוריות. אבל מעל לכל, וודי ידוע כאיש של מילים (בכל זאת - תסריטאי) - אז למה שלא ניתן לוודי אלן להסביר את תופעת וודי אלן?

״אני עושה סרטים רק בשבילי, כמו איש במוסד סגור שסורג כל היום. אצבעות עסוקות הן אצבעות שמחות. לא איכפת לי מהסרטים. לא איכפת לי גם אם ישליכו אותם לאסלה אחרי שאמות״. אמר פעם אלן. שיגיד מה שיגיד, אבל בוודאי יש סיבה שוודי אלן נחשב לאחד הבמאים האמריקאים הפוריים ביותר, בעצם ״עסוק מאז 1969״ יכול להיות השם השני שלו, בלי להגזים.

ומה בעצם יש באותה תופעה של אלן היהודי הניורוטי? אין בסרטיו אפקטים מתפוצצים וכסף של משקיעים שנזרק באוויר בסצנה שצריך להצדיק, וודי תמיד משאיר את הסיפור הקטן, לעיתים קרובות אפילו יומיומי (אולי מלבד כמה סרטים בודדים כמו ״חצות בפריז״ למשל), ומשאיר את הדמויות צבעוניות אך קלות לחיבור עם הצופה.

כמו הסרטים הפשוטים שמאפיינים אותו, גם אלן נשאר כזה - עדיין כותב את התסריטים שלו במכונת כתיבה ואת האי-מייל שלו בכלל מתפעלת הסוכנת האישית שלו. ואולי הסיבה ש״אצבעות עסוקות הן אצבעות שמחות״ קשורה לעובדה שהוא יכול לזקוף לזכותו 16 מועמדויות אוסקר לתסריט מקורי?

״לפעמים אתה פוגש מישהי ובטוח שהייתם נאהבים בגלגול קודם. לאחר שבועיים יחד, אתה מבין למה לא שמרת איתה על קשר 2,000 שנה״ - מערכת היחסים עם פארו וכל השלדים שיצאו מהארון בעקבות פרידתם (1992) הם סיפור בפני עצמו, שיכול לבסס לוודי אלן לפחות עוד 30 סרטים.

הילדים של פארו ואלן (מישה, דילן ורונן) תרמו הרבה אבק שריפה לפרידתם של הזוג כשהיו נושא לויכוח משמורת. סיבת העזיבה הרשמית של פארו, הייתה כי גילתה על רומנו של אלן עם ביתה המאומצת (סון-וי-פרווין, לה נשוי עד היום). כמו בסרט זוכה אוסקר, מיה פארו טענה כי בנוסף לרומן עם הבת המאומצת, הוא גם לא באמת אביו של בנם רונן, אלא פרנק סינטרה (איתו היה לה רומן).

״זה לא שאני מפחד למות, אני פשוט לא רוצה להיות שם כשזה קורה״. זאת הייתה בחירה קשה, לבחור ציטוט אחד מתוך אינסוף הציטוטים של אלן בנושא מחלות ופחד ממוות שהיו הנושאים "האהובים" עליו. בנוסף לדמות הניירוטית שלו, אלן גם טיפח סטיגמה של היפוכנדר והפך לסמל ההיפוכנדרים.

לפני שנתיים, פרסם ״בניו יורק טיימס״ כתבה בה הוא מסביר שהוא אינו היפוכנדר אלא אלרמיסט (מישהו שכל הזמן מתריע לגבי סכנות עתידיות, אבל הן אינם מוכחות. או בתרגום קליל יותר - זאב זאב!). למרות הסבריו על ההבדל בין שני המצבים, הוכיח אלן בעזרת חוש ההומור המפרסום שלו שהוא סובל משני הסימפטומים ובעיקר, למרבה ההפתעה, מניירוטיות מוגזמת.

"אם אתה רוצה שאלוהים יצחק - ספר לו על התוכניות שלך״ - למרות ההשתייכות שלו למגזר היהודי, אלן אינו מאמין באלוהים או בדת. היהודי הסטריואוטיפי שבדרך כלל הוא מגלם, רחוק שנות אור מאותו איש שאינו מאמין בכוחות עליונים.
לפי דבריו, אין איזה יישות ששומרת עלינו, אלא אנחנו עצמנו. גם כשהתבטא בעבר בעד ישראל בסכסוך הפלסטיני, נזהר מלהזכיר את שמו של אלוהים, חוץ מהעובדה שהוא לא זה שצריך לסמוך עליו.

״אם הסרטים שלי יעשו אדם אחד נוסף לאומלל, ארגיש שביצעתי מלאכתי נאמנה״ - בניגוד לעולם הקסום ולסרטיו הקומיים - אירוניים אותם יוצר, אלן דווקא נושא הדגל של פסימיות בה הוא משוויץ ללא הפסקה. בין אם אלה חייו, אמונתו ואפילו עבדותו (שהוכיחה ללא ספק הצלחה), אלן תמיד מצוטט כשהוא מקטין את עצמו ולא לוקח חלק בסנסציה שמשויכת לו. אז האם אלה חייו האישיים או גאונות גובלת בהפרעה? על זה הוא עוד לא מוכן לדבר.