"מנפאואר": מסמך אנושי מבאס
ארבעה סיפורים שמתנקזים למסקנה אחת - קשה כאן. נער פיליפני, שוטר ישראלי, מהגר משכיל ומשפחה - כולם מצטופפים בתמונה ישראלית אחת עגומה • מיכל קליינברג, ביקורת סרט
סרטו של נועם קפלן מספר ארבעה קווי עלילה שונים, אך כולם קשורים למדיניות ההגירה, לקשיים של החיים ולהמחשת האמרות - הדשא של השכן ירוק יותר, מה שאין לך יש לחברייך ועדיף בריחה מהרשויות משתי ציפורים על העץ.
רוצים להישאר תמיד מעודכנים? עשו לנו לייק בפייסבוק של נענע10
הסרט מתחיל בסצינה מעולה בה נראים קציני משטרה במונית שירות בלילה, כשכל אחד חובק באהבה את מזוודת הדיוטי פרי שלו והם מעבירים ביניהם את החטיף הלאומי, במבה. עוד לפני הבמבה הסמלית אנו מרגישים ומבינים את נושא הישראליות מבצבץ מכל פינה; חבורה של גברים קצת מצ'ואיסטים, כשבישראליות טיפוסית אף אחד מהם לא ויתר על הדיוטי פרי והם דוחפים לתייר דובר אנגלית את הבמבה ליד, "טייק, איטס גוד". מעבר לישראליות, נוצרת מולנו תמונה מדויקת ואירונית של מעמד הביניים, כשכולם מסנוורים מצמד המילים המכשף - "ללא מס" וקונים כתגובה כמעט אוטומטית, בעוד שברור היטב מהנסיעה המשותפת במונית שירות באמצע הלילה מהו מעמדם הכלכלי.
וכאילו שהבמבה לא הייתה מספיק "אקדח במערכה הראשונה", מתברר שחבורת קציני המשטרה חוזרת מטיול מאורגן במחנות ההשמדה בפולין. זו סצינת הפתיחה של הסרט והיא פתיחה מעולה, סרקסטית ומסקרנת.
בפרוייקט "העזיבה מרצון" של מהגרי העבודה אין שום בעיה, אכן יש כאן עזיבה מרצון - עזיבת המהגרים ורצון המדינה
הסיפור של מאיר מוצג בצורה חכמה ומעניינת כשבכל הסצנות שמצולמות בביתו הטלוויזיה כל הזמן פתוחה על איזושהי תוכנית ריאליטי. הריאליטי הקולני הוא אובייקט מכוון בסרט, כשהטלוויזיה בביתו של מאיר היא כמו סם - גם מרגיעה אבל גם מטשטשת, היא מנחמת ומשכיחה אבל גם מאביסה בחלומות רחוקים. לא במקרה אחת מתוכניות הריאליטי שבוקעת בקולי קולות מתוך הטלוויזיה היא זו עם השם הסמלי והמושלם שחוסך לי עבודת ניסוח: "כלוב הזהב", תוכנית אשר העלתה את הצרכנות לדרגת פולחן אלילים, כאשר מי שחסר את המבט הביקורתי פשוט ימצא את עצמו בוהה במכונת הכביסה, המיקסר והאייפד המנצנצים ברגל רוטטת ועיניים רושפות. וכך, זה ממש לא מקרי שזה מה שבוקע בקולי קולות מתוך הטלווויזיה בעוד שמאיר ואשתו מנסים להבין איך יגמרו את החודש.
יש האומרים כי אפשר לסכם את כל התורה במשפט: "ואהבת לרעך כמוך" והסרט מתכתב בצורה ברורה וכואבת עם ההנחייה הזו ומראה שבכל זאת, מי שהיה חלש תמיד יחפש להחליש אחרים
צפו בטריילר של "מנפאואר"
בסופו של דבר הסרט לא מטלטל אותך, הוא מבאס אותך; זה לא מניפסט מצמרר אלא מאמר דעה
בלשכת הגיוס ארז צריך להוכיח שהוא פיליפני רק בגופו ובעינייו המלוכסנות אבל בלב הוא בכלל ישראלי מלא חומוס ובמבה
בסופו של דבר מה שהסרט רוצה זה להראות את אותם הדברים מזוויות שונות, שזה מהלך מוכר ומובן, גם בספרות וגם בקולנוע, אבל הרבה פעמים זה פשוט יוצר עומס על הצופה. הרי הצופה שמגיע לסרט לא רוצה עכשיו לפתוח קלסר עם ארבעה חוצצים בהם יתייק את המידע הרלוונטי של ארבעה סיפורים, שמות ונרטיבים שונים, הצופה שמגיע לקולנוע רוצה סיפור, לא שיעור.
מעבר לכך, הסרט נוגע בנקודות מהותיות של חברה בכלל ושל ישראל בפרט אבל הוא עושה זאת בלטיפה, ברמיזה, במעין דיווח בעילום שם. וכך הסרט לא ממש מטלטל אותך, אלא מבאס אותך; זה לא מניפסט מצמרר אלא מאמר דעה, אמנם מאמר דעה מעניין, אבל לא כזה שבהכרח יוציא אותך להפגין ברחובות.
כתבות נוספות שיעניינו אתכם:
האלבום החדש של אדל הולך לעשות היסטוריה
ההצגה לא חייבת להימשך: 5 הסרטים שהרסו לשחקן הראשי את הקריירה