'שני פנים לינואר' - מוגש באריזה איכותית אך לא מספק את הסחורה

לאחר הצפייה בסרטו החדש של חוסיין אמיני, "שני פנים לינואר",  חקרתי את עברו המקצועי של חוסיין שזהו סרטו הראשון כבמאי. מה שמיד בלט לעיניי היה העובדה שהוא זה שכתב את האדפטציה לתסריט "דרייב" שמבוסס על ספרו של ג'יימס סליס. כשקראתי את עובדה זו המחשבה הראשונה שלי הייתה: "איך מישהו שהיה מעורב בפרוייקט מרשים כמו "דרייב" (של הבמאי המוכשר ניקולס וינדיג רפן), יכול להיות אותו אדם שביים סרט כל כך לוקה בחסר כמו 'שני פנים לינואר'".

נוכחתי ללמוד שכל הסרטים שבהם היה מעורב חוסיין, כולל "שני פנים לינואר" שמבוסס על הרומן של פטרישיה הייסמית משנת 1961, ולמעט הסרט "שנגחאי" שיצא בשנת 2010 ונכתב על ידי חוסיין עצמו, כל הסרטים ברשימה מבוססים על רומנים, כאשר לרוב חוסיין עושה עבודה מבריקה בהעברת החומרים מהמדיום הכתוב אל המסך הגדול של הקולנוע. אבל, על סמך ביצועיו של חוסיין "בשני פנים לינואר", נוצרה בי תחושה חזקה שמשהו התקלקל ביכולת של חוסיין בהעברת סיפור, יצירת דמויות, מתח או עניין כלשהו, או לפחות זה כך כאשר על כתפיו של חוסיין נופלת גם מלאכת הבימוי.

לשם ההגינות אתחיל במה שכן עובד בסרט - העטיפה. הסרט מוגש באריזה נוחה ומקצועית עם פרצופים של שחקנים מוכרים, (ויגו מורטנסן, קירסטן דאנסט, אוסקר אייזק ודייוויד וורשובסקי) שמשדרים לנו "איכות" במסווה של מותחן קלאסי. אך במבט שני, או יותר נכון, אחרי כשלושים דקות בדיוק, הרגשתי שהאריזה מתפרקת ונשארתי עם צעצוע שבור על הברכיים ועוד 66 דקות נותרות של צפייה.

הסרט מגולל את סיפורם של שלוש דמויות שנקלעות מסיבות (מאוד) לא ברורות להרפתקה מפוקפקת ביוון של שנות השישים. לאורך הסרט הורגש כי הדמויות 'מבוזבזות' בתוך פלונטר מסורבל הבנוי מצרור סצנות מקדמות עלילה סביב חדרי בתי מלון ובתי קפה פסטורלים שגרמו לי לא פעם לזוז בכסא בחוסר סבלנות כמו ילד שמחכה שההורים יסיימו שיחה משעממת. אין תחושה בסרט שיש לדמויות על המסך עבר כלשהו וגם ההווה שלהם די מבולבל, ובאופן כללי לא ברור מה הניע אותם יחדיו חוץ מהוראות התסריט.

ויגו ודאנסט עושים את המיטב עם התסריט המבלבל כאשר לאורך הסרט הם לא מפסיקים להתקוטט (בצורה קצת מביכה) כדי לתת הזדמנות לדמותו של אוסקר אייזק הצעיר להפגין את עניינו במשולש אהבה שנראה הזוי כמעט כמו הנישואים עצמם של השניים. יש לי תחושה שאם הייתי קורא את הספר של של פטרישיה הייסמית הייתי נחשף למורכבות ביחסים בין שני הגברים האלה ובין האישה שביניהם. לדעתי מקריאה ברומן גם הייתי מבין מה מחבר אותם ביחד ומה מניע את הדמות הצעירה להיחלץ לעזרתם. אך מול המסך הרגשתי יותר כמו בצפייה ביצירה די ילדותית שמעדיפה לדלג על המורכבות האנושית בתוך הסיפור, או לכל היותר להשטיח אותה, כאשר כל שנותר לה הוא השימוש המוגזם בפסקול המותח, שלא אפספס חלילה את העובדה שמה שאני צופה בו אמור להיות מותח. לסיכום - לאניני טעם וחובבי קולנוע איכותי, סביר להניח שהשריר הקולנועי שלכם יירדם במהלך ההקרנה מפאת חוסר עניין, ולחובבי קולנוע אחרים - כל שאר החלקים בגוף שלכם יירדמו מפאת השיעמום.