עיר החטאים: עלמה להרוג - אורגיות ומרחצי דמים מהנים

כבר בגיל דיי מוקדם, בעת צפייה בכבלים במרתון חגיגי של סרטי "אבא גנוב", גיבשתי דעה נחרצת לגבי סרטי המשך - כמעט אף פעם שאינם מצליחים לשחזר את חווית הצפייה המוצלחת בסרט הראשון ובטח שלא להתעלות עליה. ובאמת שהם מנסים, ומתאמצים ומשקיעים, ממש כשם שבחור ובחורה עושים את הטעות האיומה ביותר - לחזור ולנסות שוב, אבל זה כבר לא זה. וכן, נכון, יש מקרים שהאהבה מנצחת, ובסוף אפילו מתחתנים, אבל זה קורה בעיקר בסרטים.

ואם כבר מדברים על סרטים, אז אובר המאמץ בקאמבק של "עיר החטאים: עלמה להרוג" בהחלט ניכר: אל תושבי העיר מהסרט הראשון - ג'סיקה אלבה, מיקי רורק (מארב), ברוס וויליס ורוסריו דוסון, הצטרפו טיפוסים שכל אחד מאתנו היה רוצה לראות ברחובות העיר שלו, מזוהמת ככל שתהיה, כמו ג'וזף גורדון לוויט, ג'וש ברולין (דווייט החדש), ליידי גאגא, ואווה גרין בתור... אווה, החושנית וההרסנית (למה זה תמיד השם של כל הפאם פאטליות?).

אבל שלא תתנו לרשימה הזוהרת לסנוור אתכם (וגם לא לטריילר שבו וויליס גונב את ההצגה) - זמן המסך של ברוס וויליס (הרטיגן הזקן) בכל הסרט אינו עולה על 10 דקות, ובמקרה של ליידי גאגא, היזהרו מלמצמץ, שמא תפספסו את ההופעה החמקמקה כמלצרית לקראת סוף הסרט. אחרי הנשיקה הרטובה על סף הבלתי חוקית של וויליס עם ג'סיקה אלבה (ננסי) בסרט הקודם, ציפיתי למינימום מזמוז מלוכלך ביניהם, אבל הוא רק שיחק ספק רוח רפאים, ספק הזיה פסיכוטית של הבחורה הצעירה.

הסרט החדש בדומה לסרט הראשון "העיר החטאים" שיצא בשנת 2005, הוא עיבוד לסיפורים מתוך הקומיקס המוכר של פרנק מילר, שגם הפעם ביים את הסרט ביחד עם רוברט רודריגז. בסרט יש שני סיפורים חדשים שמתכתבים בלי סוף עם עלילות מהסרט הקודם: דוויט, גבר חסון וחובב אלימות וצרות מתאהב באווה הפאם פאטאלית והיא מסבכת אותו, איך לא, ברצח.

במקביל, ג'וני בחור צעיר עם מבט שובב בעיניים וזריזות ידיים נדירה, מגיע לעיר החטאים כדי לעשות קופה בפוקר, ואולי כדי לעשות עוד משהו, שלא ארחיב עליו כאן כדי לא להרוס לכם. אם ראיתם את הסרט ראשון, זה עשוי להרגיש לכם מוכר מאוד, ולא בקטע טוב, אלא יותר בקטע של בקבוקים למיחזורית. אם לא ראיתם את הראשון, חוץ מבהייה היפנוטית באורגיית סקס ואלימות משולחת רסן, לא תיכנסו יותר מדיי לעובי העלילה, אבל היי, מה רע באורגיית סקס?

בעיר החטאים מסתובבים בני המין האנושי שהקשר בינם לבין אנושיות מקרי בהחלט. העובדה שמשחקים אותם כוכבים הוליוודיים נוצצים מרככת את אופיים הנתעב. קרבות הגלדיאטור ב"אח הגדול" מקבילים לשיחות אוהבים אצלם, המבצע שלנו בעזה הוא לכל היותר תגרה בחצר האחורית שלהם, ובכללי, עולה החשש שאנחנו עלולים להפוך להיות הם בעוד עשור או שניים אם נמשיך במגמה ההרסנית של לטמון את הראש במכשירי תקשורת שונים במשך רוב שעות היום. כאן הנשים הן החזקות והשולטות, השוטרים הם הנקבות, וקשה מאוד למצוא גבר עם פנים נקיות מצלקות. אפילו את פני הבייבי פייס של גורדון לוויט חותכים עד סוף המערכה הראשונה (ולא, זה לא ספויילר, כי עושים לו עוד דברים הרבה יותר גרועים).

בסך הכול, מדובר במחזורית עלילתית וגם עיצובית. הדמויות חוזרות על משפטים מתוך הסרט הראשון בשלמותם - ע"ע החיים והמוות בעיר החטאים הם אותו דבר ודברים בסגנון (יש שיגידו שמדובר במוטיבים, אבל ממרחק של תשע שנים, מדובר באמירות חלולות שאיבדו מתמימותן), הדמויות עצמן מתנהלות ומתנהגות בדיוק באותו האופן כמו בסרט הראשון ללא כל התפתחות ולו המינימלית ביותר (שיער לבן על הראש לא עונה להגדרה של התפתחות) תוך גילוי מכאיב שכמעט ודבר לא השתנה בחייהן מאז.

הדבר היחיד שטוב שנותר כשהיה הוא האסתטיקה קולנועית, וכחלק ממהלך המאמץ המוגזם, הסרט אף מוגש בטכנולוגיית תלת ממד. זה דיי מגניב לראות סרט פילם-נואר, שרובו בשחור וקצת בלבן, רווי אלימות, נתזים ושיסופים בשלושה ממדים. כבר בסרט הראשון ניכר שכל פריים בסרט מטופל בקפידה כציור קומיקס - עם משחקים יצירתיים של תאורה, אור וצל, זוויות, פרספקטיבה ועריכה. לראות את כל זה שוב בתלת ממד זה תענוג אמיתי לעיניים.

האסתטיקה המסוגננת בשילוב עם הטכנולוגיה מייצרת הנאה של ממש למראה ראש כרות מתעופף לעברך או שפריצים של דם ניתזים לכל עבר. זה מרגיש כל כך קרוב, ודווקא בגלל זה המרחק מהסיטואציה המזעזעת כה רב. מבלי לשים לב, במהלך חוויית האורגיה החושית, הצופים נשאבים לתוך עולם הערכים המעוות והמסואב, נסחפים לתוך מרחץ הדמים, לתוך מערבולת מכות אינסופית, ללא כל יכולת להתנגד, להיגעל, להצטמרר ולחוש כל רגש שהוא כלפי הקורבנות או כלפי המרצחים. רצח רודף רצח, קרב רודף קרב, ובאיזשהו שלב, זה כבר ממש לא משנה מי הרג את מי ובאיזה הקשר - זה פשוט כיף לצפות מהצד בשואו הכי טוב בעיר.