"השואה מסוגלת לחזור על עצמה, ולצוץ במקומות אחרים בעולם"

 "גנבת הספרים", המבוסס על ספרו של מרקוס זוסאק, מתרחש בזמן מלחמת העולם השנייה ועוסק בנערה יתומה שאינה יודעת לקרוא, המאומצת על ידי זוג גרמני (זוכה האוסקר ג'פרי ראש ואמילי ווטסון). בעוד היא לומדת באמצעות הוריה החדשים קרוא וכתוב, היא אף מתוודעת לעובדה שהם מתנגדים לנאצים ולמשטרו של היטלר ומסתירים במרתף ביתם בחור יהודי.

"שמעתי לראשונה על השואה בכיתה ו'" סיפרה סיפרה סופי נליס (13) כוכבת הסרט "גנבת הספרים" המבקרת בארץ לרגל יציאת הסרט, יחד עם במאי הסרט בריאן פרסיבל והמפיקה קרן רוזנפלט, "למדנו מעט על כך בביה"ס דרך סיפור שנתנו לנו לקרוא, אבל בזה זה הסתכם. אני חושבת שכשאתבגר אלמד על כך יותר, אבל מעבר לכך למדתי המון על הנושא בזמן שהתכוננתי לצילומי הסרט, בעיקר דרך צפייה בסרטים שעסקו בשואה כמו "רשימת שינדלר", "הפסנתרן", "החיים יפים", "הנער בפיג'מת הפסים" וכו', וגם ביקרתי במוזיאון השואה בברלין, כך שלמדתי לא מעט".

"תוך כדי תהליך הליהוק של הסרט שהיה מאוד ממושך בכל הקשור למציאת השחקנית הצעירה שתגלם את הדמות הראשית, הדבר המרכזי ששמתי לב אליו הוא עד כמה מעט בני נוער היום יודעים על מה שהתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה" מספר הבמאי בריאן פרסיבל. "הייתי ממש מופתע מכך ולכן המטרה שלי הייתה כל העת ליצור סרט שבני נוער יוכלו גם ליהנות ממנו ובמקביל ללמוד משהו שלא ידעו, לראות את העולם באופן שונה, ואפילו לגרום להם לרצות לפתוח ספר ולקרוא".

"יש המון אנשים שעזרו ליהודים בתקופת השואה" ממשיך פרסיבל, מיוצרי סדרת הדרמה המצליחה "אחוזת דאונטון". "לא הכול היה שחור או לבן. אבל ניסיתי להתמקד בשכונה קטנה ולהראות בסרט כיצד המשטר הצליח להשפיע ולהשחית חלקים רבים באוכלוסייה, אבל לא את כולם. רציתי להראות שהיו עדיין אנשים שחשבו שמה שקורה אצלם הוא לחלוטין דבר רע ושגוי. חלק מהדברים שהם עשו כהתנגדות היה לעזור ליהודים וזה בעצם הנושא שבו רציתי לגעת. אני חושב שזה דבר מאוד מסוכן - כשאזרחים תמימים מוסטים ומושפעים להתנהג באופן שכזה, ולדעתי זה לא דבר שיכל להתרחש רק בתקופת הנאצים אלא משהו שעוד מסוגל לחזור על עצמו ולצוץ במקומות אחרים בעולם".

"זה ממש במקרה שעליתי על הרעיון לסרט הזה" מספרת המפיקה קרן רוזנפלט, שאחראית גם לסדרת סרטי "דמדומים" וסרטי "פרסי ג'קסון". "ישבתי בבית קפה. מישהו במקרה השאיר את העותק של הוול סטריט ג'ורנל שלו מאחור, והעיתון היה פתוח על מדור הספרות ושמתי לב לתיאור קצר של ספר במדור ספרי הנעורים שתפס את תשומת ליבי. בדיוק סיימתי את צילומי "השטן לובשת פראדה" ואמרתי לעצמי - זה ממש מוזר לשווק סיפור שכזה לנוער - ועוד סיפור אפל המתרחש במלחמת העולם השנייה ומסופר מנקודת מבטו של המוות. קראתי את הספר פשוט מתוך סקרנות, ולא מתוך רצון לעשות ממנו סרט ופשוט נדהמתי ממנו. זה סיפור ייחודי. אז יחד עם שותפי להפקה, רכשנו את זכויות הספר ויצאנו למסע שארך 8 שנים. האולפן תמך מאוד בסרט כבר מהדרפט הראשון של התסריט ונתן את הבטחתו שהסרט הזה יעשה בתזמון המתאים. סרטים מסוג זה הם סרטים שמאוד קשה להפיק בתוך האולפנים והיום זה נעשה אפילו יותר קשה להפיק אותם ואני מוכנה אף לומר שבעתיד זה יהיה אפילו יותר קשה, פשוט כי אנחנו חיים בעולם של מותגים - בעולם של מארוול ופיקסאר ודרושה הרבה אמונה ונחישות לעקוף את המכשולים ולעשות את הסרטים הללו"

"הדבר הראשון שקסם לי בפרויקט הזה" מגלה פרסיבל, "היה שמדובר קודם כל בסיפור על הרוח אנושית. לא ניסיתי ליצור סרט בז'אנר סרטי השואה, אם יש כזה ז'אנר בכלל, אלא לספר סיפור דרך עיניה של דמות צעירה. אנשים שהולכים לראות סרטים כמו "רשימת שינדלר" או "הפסנתרן" יודעים בדיוק מה התרחש באותה תקופה. כאן היה ניסיון ליצור סרט שיפנה קודם כל אל קהל צעיר יותר ויהיה הרבה יותר נגיש אליהם כך שהצופים הצעירים אליהם פונה הסרט יהיו מודעים למה שקרה, אבל לא בדרך של הטפה או הרצאה אלא באופן שיגרה את דמיונם ויגרום להם לרצות לגלות בעצמם פרטים על מה שהתרחש באותה תקופה חשוכה".

"בתחילה ממש פחדתי לשחק מול ג'פרי ראש ואמילי ווטסון" גילתה נליס, "פשוט כי הם שחקנים מעולים וחששתי שהם יחשבו שאני שחקנית ממש גרועה, אבל אחרי יומיים של עבודה משותפת אתם נרגעתי, בעיקר כי הם דאגו לגרום לי להרגיש מאוד בטוחה. ג'פרי הפך להיות ממש האבא שלי על הסט, ואמילי התנהגה ממש כמו אמא שלי על הסט, והם כל הזמן דאגו לי, שיהיה לי את כל מה שאני צריכה. מעבר לכך מאוד התחברנו על הסט. ג'פרי הוא ממש סוג של ליצן. אם יש רגע דל בין הצילומים אז הוא מיד מבצע איזשהו קסם או עושה משהו מטורף ואז ברגע שצועקים אקשן, הוא מיד נכנס לדמות, זה מדהים לראות עד כמה הוא מוכשר".

התמזל מזלם של יוצרי הסרט כשנודע להם שהמלחין האגדי ג'ון ויליאמס ("איטי", "שודדי התיבה האבודה", "מלחמת הכוכבים") מעוניין להלחין את הסרט. "כשקיבלנו את ההודעה שויליאמס מעוניין היינו בשוק מוחלט. הוא בן 82 ובשנים האחרונות הוא עבד רק עם במאי אחד באופן בלעדי, כך שממש הופתענו" סיפרה רוזנפלט. "אני גדלתי על סרטי סטיבן ספילברג שלוו תמיד במוסיקה הנהדרת של ג'ון ויליאמס, ומעולם לא האמנתי שייצא לי לעבוד יחד אתו, שלא לדבר על האפשרות להיות באותו חדר יחד אתו" המשיך פרסיבל. "אז כששמעתי שהוא מעוניין להלחין את הסרט, ביקשתי שלא ילחין נעימה ענקית כמו שהוא נוהג לעשות, אלא שיתאים את הלחן לגודל של הסרט - ומאחר וזהו סיפור המתרחש בעיקר בתוך רחוב אחד, בשכונה מאוד קטנה, אז חיפשנו נעימה שקטה ומינורית שתתאים - וזה גם מה שעניין מאוד את ויליאמס לעשות, מסתבר. מה שגיליתי אצלו זה שהוא לא רצה לעשות שוב את אותן נעימות ענק המזוהות עמו אלא לעבוד על משהו אינטימי ואלגנטי כך שזה לגמרי סיקרן אותו והתוצאה הייתה פשוט יפהפייה".