בחזרה לעתיד: ארי פולמן בחוויה הקולנועית המרהיבה של השנה

אחד היתרונות המרכזיים שביצירת סרט אנימציה, אם לא המרכזי שבהם, הוא החופש היצירתי האינסופי שנתון בידי היוצר בכל הקשור לעיצוב הדמויות, בניית העולם, תכנון תנועות המצלמה הבלתי אפשריות וכו'. חלק מעיקרון החופש הזה כולל גם את נטרול הצורך להתקשר עם שחקנים.

אמנם עדיין יש צורך בשחקנים, אך בסרטי אנימציה הם נדרשים כ"מדבבים". אבל רגע, מה אם מחשב מתוחכם היה יכול להחליף את השחקן גם בכך ולנטרל את הצורך בו? מה אם גם לא היינו נדרשים להעסיק תסריטאי על מנת לתכנן סרט? מה גם אם כדי לראות את הסרט היינו יכולים למצוא תחליף אחר מאשר ישיבה בבית קולנוע או צפייה בטלוויזיה? מה אם הייתה אפשרות לצרוך סרטים בדרך שונה? כזאת שתאפשר לא רק לחוות אותם אלא לחיות אותם? להיות חלק מהם? לוותר על האפשרות "להזדהות" עם הדמות הראשית אלא "להיות" הדמות הראשית? מה אם אפשר היה להפוך את החוויה הקולנועית המוכרת לבלתי צפויה וטוטאלית, כמו החיים?

"כנס העתידנים" של הבמאי/תסריטאי/מפיק ארי פולמן משלב בהצלחה שניים מהאלמנטים שאפיינו את סרטיו הקודמים: אנימציה ("וואלס עם באשיר") ו-מד"ב ("קלרה הקדושה"). סרטו החדש והבינלאומי עוסק בעתידו האפשרי של הקולנוע ובגורלם הצפוי של חברי התעשייה, מהכרטיסן שבשער, דרך הצלם ועד מנהל האולפן. הוא מסופר דרך עיניה של שחקנית קולנוע שהקריירה שלה במגמת דעיכה ("הנסיכה הקסומה" רובין רייט בתפקיד עצמה, או במעין גרסה קיצונית של עצמה ביקום מקביל אם תרצו) שמנהל אולפן סרטים ערמומי (דני יוסטון המעולה, "מג'יק סיטי") מציע לה הצעה קולנועית ייחודית: הם ישלמו לה על מנת לסרוק את גופה, את הבעותיה השונות, את כל מה שמייחד אותה כשחקנית ובתמורה היא תתחייב שלא להופיע יותר באף סרט לעולם.

מאותו רגע האולפן יוכל לעשות איזה סרט שבא לו בכיכובה ואף לשמר אותה בסרטיה העתידיים, צעירה ויפה לנצח. לאחר שהיא מסכימה, שנים מספר מאוחר יותר היא מוזמנת לכנס אותו עורך אולפן הסרטים על מנת לחגוג את החידוש הקולנועי הטרי הבא. אך כשמתקפת טרור מטרפדת את המשך הכנס, גיבורת העלילה מוצאת עצמה כלואה בתוך עולם סוריאליסטי ממנו היא אינה בטוחה שתרצה לצאת.

כמו פרק מבריק של אזור הדמדומים

"כנס העתידנים" הוא כמו מעין פרק מבריק של "אזור הדמדומים" הקלאסי מהול בסרט מנגה יפני (ומזכיר קצת את "פפריקה" מ2006 של סטושי קון, שעסק בחלומות ותפיסת מציאות). פולמן משלב בסרט שחקנים חיים ואנימציה כמעט באופן שווה, ומציע הרפתקה קולנועית ייחודית, מהפנטת, מאתגרת ואינטלקטואלית. חלקו הראשון של הסרט המתקיים בעולם "המציאותי" מרתק, מותח וניחן במפגן משחק מרשים של רובין רייט. לעומת זאת, חלקו השני של הסרט, בו אנו גולשים אל תוך "העולם המצויר" הוא גם השלב שבו הסרט הופך למאתגר, צולל חזק אל תוך פינות סוריאליסטיות, ובהתאמה, מאפשר לעלילה ולדמויות ללכת לאיבוד בסבך של אנימציה מרהיבה ביופייה.

זהו חלק בלתי נפרד מהרעיון המגדיר אותו אך זהו גם השלב שבו הסרט מאט, נע בין הרהור להזיה, בין סיוט למציאות חלופית ובשלב האינטלקטואלי הזה בהחלט יש מצב שחלק מכם יחפש את שלט ה"יציאה". אך "כנס העתידנים" בסופו של דבר מציע חוויה קולנועית מספקת. בניגוד לרוב המוחלט של הקולנוע דובר האנגלית בו אנו שוכחים מי נגד מי, מה בדיוק קרה ולמה כבר ביציאה מהאולם, "כנס העתידנים" הוא סרט ערמומי המתמקם בנבכי הזיכרון של הצופה וכמו תופעת לוואי, כדאי להזהיר שאתם עלולים למצוא עצמכם מהרהרים בו לא מעט שעות, ואפילו ימים, מאוחר יותר. זהו מסוג הסרטים שדורשים צפייה חוזרת, ובסרט גדוש באימג'ים מדהימים כמו זה, אפילו שלישית באה בחשבון. כן, זה מסוג הסרטים שיכולים להפוך לקלאט של ממש.

צוות השחקנים כולל אף את הארווי קייטל ("ספרות זולה"), פול ג'יאמטי ("דרכים צדדיות") וג'ון האם ("מד-מן", אם כי בקולו בלבד). לגופו של עניין, מדובר באחד הסרטים הקולנועיים ביותר שתראו השנה.