אני טקס פוליטי

לא חסרות סיבות טובות לא לראות את האוסקרים. זה משודר באמצע הלילה. זה לא מודד כלום מלבד את גודל תקציב יחסי הציבור של המתמודדים. הבדיחות בדרך כלל לא מצחיקות. התקינות הפוליטית של האירוע מחליאה. זה ארוך כאורך הגלות. ויאיר רווה עושה לייב בלוגינג. אבל השנה, לשם שינוי, יש גם כמה סיבות ממש טובות להישאר ערים ולצפות באירוע היומרני. למען האמת הדיבור ברשת הוא שהטקס עומד להיות הנצפה ביותר מזה שנים. אז מה נשתנה הלילה הזה? כמה וכמה דברים:

ואם לא מספיק שיש בשטח מועמד פופלארי, שאנשים אשכרה רוצים שהוא יזכה, מופיע באמצע המרוץ מועמד נוסף, הפוך ממנו לחלוטין, שמאיים על הבכורה. "מטען הכאב", סרט מלחמה קטן וחכם שלא הוקרן בארץ, וגם בארה"ב לא הרקיעו נתוני המכירות שלו שחקים, הצליח לזכות באופן עקבי בכל פרס "מבקרי" אפשרי. ואם זה לא די בזה על מנת לייצר את המתח הנדרש, קיים גם צד רכילותי לתופעה. הבמאית, קתרין ביגלו, היא האקסית של ג'יימס קמרון. אחרי שהיה נדמה שהאוסקר בכיס של "אווטאר" הלך הבאזז מסביב ל"מטען הכאב" וגבר עד שכרגע יש לא מעט מומחים שמהמרים עליו ורק עליו כעל הסוס המנצח של הטקס. למרות, או אולי בגלל, השערוריה זוטה שהתעוררה לגבי אחד ממפיקי "מטען כאב", ששלח בקשות אישיות לחברי אקדמיה בהן הוא מפציר בהם להעדיף את הסרט על פני "הסרט שעלותו היא 500 מליון דולר", פעילות המנוגדת לחוקי האקדמיה, "מטען כאב" נותן פייט רציני ל"אווטאר", ושומר על רמת הדרמה של הטקס גבוהה.

גם אם אין לסרט המלחמה ההזוי סיכוי של ממש לזכות בפרס הסרט הטוב, קוונטין טרנטינו מועמד גם על קטגוריית התסריט. לאחר הביקור שלו בארץ מרגיש הקהל הישראלי קרוב מתמיד לילד הרע של הקולנוע, וזכייה שלו תשמח כאן הרבה אנשים. ובכלל, עם "יהודי טוב" ו "ממזרים חסרי כבוד" ברשימה, שני סרטים שמציגים התייחסויות מסקרנות, אם כי מפוקפקות משהו, ליהדות, נדמה שגם אם נישאר כולנו במיטה, הנוכחות שלנו בטקס תעמוד בעינה על ידי ייצוגי התרבות שלנו בסרטים עצמם.