"להילחם על זה": נוק אאוט מנצח

כמו מתאגרף שקופץ לפתע לקטגוריית משקל שונה מזו שהתחרה בה עד עכשיו, ומסתער לתוך הזירה כדי לקחת אליפות, כך ב"להילחם על זה" מוכיח השחקן מיילס טלר בן ה-29 שהוא בליגה של הגדולים.

ברזומה שלו נכללים כמה וכמה תפקידים שזכו לשבחי המבקרים, אך אפילו בטקס האוסקר הקודם, בו האנדרדוג "וויפלאש" (2014) גרף חמש מועמדויות, הופעתו בתפקיד הראשי לא הייתה אחת מהן. סרט האינדי שפרץ ברעש גדול של הלמות תופים אמנם לא אפשר לקהל הרחב להמשיך להתעלם מהיכולות של הצעיר המוכשר, אך טלר המבטיח נותר בצילו של ג'יי קיי סימונס, שאכן יצא עם פסלון אוסקר וגלובוס מוזהב עבור תפקיד המשנה של המורה הסדיסט.

פסלונים זה לא הכול, והקריירה של טלר מנוהלת בחוכמה, עם שילוב בין הפקות ענק מסחריות וחלולות כמו "מפוצלים" ו"ארבעת המופלאים" לדרמות חביבות פסטיבלים כ"מחילת הארנב" ו"העכשיו המדהים", אבל נדמה שהוא עדיין לא בדיוק על אותו קו עם שמות כמו ליאונרדו דיקפריו או כריסטיאן בייל. רק לפני כמה חודשים ראינו אותו בעוד עיבוד לסיפור אמיתי, "כלבי מלחמה" המהנה מאוד, שגם בו עשה את עבודתו היטב, אך שוב היה הצד השקול, זה שמרים להנחתות להופעתו הפרועה של ג'ונה היל.

ב"להילחם על זה" משהו משתנה. כמובן שהטריק המשומש ע"ש רוברט "השור הזועם" דה נירו, של שינוי ההופעה החיצונית והמשקל במסגרת ההכנות לתפקיד, מוסיפים נקודות זכות בעונת הפרסים, אך זה בעיקר מתוקף הסיפור. מתרחש כאן היפוך – מטלר זורחת הילה של כוכב, ואילו שחקן המשנה לצדו, אהרון אקהרט, מפרגן וכאילו בכוונה מוריד הילוך ומסגל את האפרוריות של האיש הפשוט אותו הוא מגלם, מאמן לא מצליח במיוחד, בתקופת שפל בקריירה, שמקבל הזדמנות נוספת.

הסרט מביא את הביוגרפיה מעוררת ההשראה של ויני פאז (פאזיינזה), אלוף אגרוף אמריקני בקטגוריות למשקל קל, שכונה "השד הפזמני", אשר רגע לפני גיל שלושים, בדיוק אחרי עוד הישג גדול ועם הרבה תכניות לעתיד, נפצע אנושות בתאונת דרכים שהותירה אותו עם פגיעה חמורה בצוואר וחשש שלא יוכל לשוב ללכת. במשך חצי שנה נאלץ לחבוש סד "היילו" שהוברג אל גולגלתו. (טלר עצמו נפגע בתאונת דרכים קשה בשנת 2007, שהותירה על גופו צלקות. הן בולטות בקלוז אפים על פניו, וזה ממש לא איפור שנועד לשוות לו מראה של מתאגרף חבול).

בתחרויות, ויני פאז לא מנסה לחמוק כשהיריב סוגר עליו, אלא פשוט סופג את המכות. הוא חושב שזה מוכיח עמידות, ומרתיע, ושכך הוא יוכל להחזיר, אך המאמן צורח עליו שלפעמים צריך לנסות להתחמק ולסגת. כך, גם בדרכו הארוכה לשיקום, הוא מעדיף לבחור בדרך הקשה, להתענות בסגפנות כל עוד הוא מתקדם בכיוון שהוא רוצה. האם זו גבורה או מזוכיזם, ומה גורם לו להתעלל בעצמו כך?

בניגוד להקרבה הקיצונית והלא בריאה של המתופף השאפתני מ"וויפלאש", הסרט הזה שומר על טון ריאליסטי וצנוע. רגע ההתנגשות, למשל, מוצג בלונג שוט ובריחוק. גם הדיאלוגים בין הדמויות פשוטים וישירים, לפעמים הם כל כך כנים שחילופי האמיתות פוצעות לא פחות מחילופי המהלומות בזירה.

אולי יש רמז בדמות אמו הקתולית האדוקה (קייטי סגל, כן כן, פגי בנדי מ"נשואים פלוס"), המקשטת את בית המשפחה בפסלונים של ישו, שמציע הסבר למה שגורם לויני להפנות תמיד את הלחי השנייה לקראת האגרוף הבא. ואולי, כפי ש"השד הטזמני" אומר בריאיון, אולי זה סתם סיפור פשוט.