101 שנה לאפרים קישון: האיש שהפך את הישראליות לבדיחה גאונית
אפרים קישון היה סופר, מחזאי ובמאי שלא דמה לאף אחד אחר – מועמד לאוסקר, זוכה גלובוס הזהב, חתן פרס ישראל והסופר העברי המתורגם ביותר בכל הזמנים. גם 20 שנה לאחר מותו, המציאות הישראלית נראית כאילו נכתבה בעטו
מי שרוצה להבין את ישראל – לא חייב לפתוח עיתון. מספיק לקרוא את אפרים קישון. הפקידים שמסבכים במקום לעזור, המפלגות שמתווכחות בלי סוף, והקומבינות שמסתיימות איכשהו ב"יהיה בסדר" – הכול כבר הופיע אצלו. ההבדל הוא שקישון ידע להפוך את זה לסאטירה מזהירה, שמצחיקה אותנו עד היום, בדיוק בגלל שהיא כל כך קרובה למציאות.
קישון נולד ב-23 באוגוסט 1924 בבודפשט שבהונגריה בשם פרנץ הופמן. הוא שרד את מחנות העבודה בזמן מלחמת העולם השנייה, וב-1949 עלה לישראל – עולה חדש חסר כל, שלא ידע מילה בעברית. עוד ברגעיו הראשונים בארץ, הוא קיבל זהות חדשה: "שאל אותי פקיד הסוכנות לשמי, וכשעניתי 'פרנץ' אמר: אין דבר כזה, ורשם 'אפרים'. כך עשה גם לשם משפחתי – והפכתי לקישון".
בשנת 1951 פרסם את ספרו הראשון, "העולה היורד לחיינו", שבו תיאר בהומור את חוויות העולה החדש. שנתיים בלבד אחר כך כבר הועלה ב"הבימה" מחזהו הראשון, "שמו הולך לפניו", שהיה הצלחה גדולה והעז לגעת ישירות בשלטון מפא"י של אותם ימים. במקביל, הוא החל לכתוב בעיתון "מעריב", בו פרסם במשך שלושה עשורים את הטור הסאטירי "חד גדיא", שהפך אותו לאחד הקולות המזוהים ביותר עם התרבות הישראלית – שילוב נדיר של ציניות, הומור ואבחנות מדויקות על חיי היומיום.
בשנות ה-60 פרץ גם לקולנוע. "סאלח שבתי" (1964) – סרטו הראשון, שעסק בעולה חדש שמגיע למעברה – היה לאבן דרך: הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס גלובוס הזהב ושהיה מועמד לאוסקר. זה היה גם הסרט שהציג לעולם את ישראל הצעירה כפי שהיא, עם כל הכאוס והקסם בתוכה. אחריו הגיעו "תעלת בלאומילך" (1969), סאטירה פרועה על בירוקרטיה שמביאה לעיר תוהו ובוהו, ו"השוטר אזולאי" (1971), סרט מריר-מתוק על שוטר טוב-לב מדי, שזיכה את קישון בגלובוס זהב נוסף ובמועמדות שנייה לאוסקר. הישג מטורף בכל קנה מידה מקומי.
מעבר למסך, קישון היה סופר עולמי. ספריו נמכרו ביותר מ-40 מיליון עותקים ותורגמו ל-37 שפות, מה שהפך אותו לסופר העברי הנקרא ביותר בעולם. באירופה – בעיקר בגרמניה, שווייץ ואוסטריה – הוא היה כוכב תרבות של ממש. המבקרים השוו אותו לשלום עליכם ולמארק טוויין; בזכות יכולתיו להפוך את הישראליות המקומית לאבסורד אוניברסלי שכל אחד יכול להזדהות איתו.
אבל למרות ההצלחות בעולם, קישון לא הפסיק לכתוב על ישראל – ודווקא על החולשות שלה. "זוהי ארץ בה לא מצפים לניסים, אלא מתחשבים בהם. זוהי ארץ שקיומה בסכנה מתמדת, אך תושביה מקבלים אולקוס דווקא מן השכנים למעלה. זוהי הארץ היחידה שאני יכול לחיות בה, זוהי הארץ שלי", כתב במבוא לספרו "הכיפה הסרוגה, ועוד כמה סאטירות פרו-ישראליות". המשפט הזה, כמו יצירתו כולה, מראה כיצד אהבה גדולה יכולה לבוא עם ביקורת נוקבת.
ב-2002 הוענק לו פרס ישראל על מפעל חיים. השופטים נימקו את בחירתם בו: "אפרים קישון הינו גדול הסאטיריקנים שקמו למדינה מראשיתה, שהצליח להעלות את האמירה ההומוריסטית לדרגת אמנות… פליט יהודי אשר קם מחורבות השואה והצליח בפרק זמן קצר לכבוש את השפה העברית ולכתוב בה יצירות הומוריסטיות – מבטא את התחדשותו של העם היהודי לאחר אימת אירופה".
עברו שני עשורים מאז מותו של קישון, שנפטר ב-29 בינואר 2005, אבל כמעט כל כותרת בחדשות נראית כאילו נלקחה מהטור שלו. ספריו עדיין נמכרים, סרטיו מצוטטים, ומחזותיו עולים על במות פעם אחר פעם – אבל מורשתו האמיתית היא בכך שהשפה וההומור שלו נטמעו בחיי היומיום. ב-2025, כשאנחנו מתמודדים עם אותם ויכוחים, אותם פקידים ואותן "קומבינות", קישון מזכיר לנו שהצחוק הוא לא רק כלי ביקורת, אלא גם דרך לשרוד כאן.