"שתיקה" של סקורסזה מרגיש כמו עינוי ארוך ומתיש

לפני שמרטין סקורסזה הפך לאחד הבמאים הגדולים ביותר בהיסטוריה, הגאון שמאחורי "נהג מונית", "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים" בכלל תכנן להתמסר לדת ולהפוך לכומר. זהותו כאיטלקי-קתולי השתקפה לא פעם בדמויות בסרטיו, והעניין שלו בתיאולוגיה הנוצרית הגיע לשיאו לפני כמעט שלושים שנה, כשיצר את הסרט השערורייתי "הפיתוי האחרון של ישו". הפרשנות המשוחררת שלו לברית החדשה הקימה עליו מחאה במדינות רבות. אפילו כאן בישראל הצנזורה פסלה את הקרנת הסרט, ונדרשה פסיקה של בית המשפט על מנת שימצא את דרכו למסכים.

מעט לאחר ההתנסות ההיא סקורסזה נקשר לראשונה בפרויקט "שתיקה", עיבוד לספר באותו שם. העלילה, המתרחשת במאה השבע עשרה, מספרת על שני כמרים (אנדרו גרפילד ואדם דרייבר) היוצאים לחפש אחר המנטור שלהם (ליאם ניסן, שאמנם מרוח על הפוסטר אך מקבל מעט מאוד דקות מסך), שעקבותיו נעלמו בעת שעסק בפעילות מיסיונרית ביפן, היכן שנוצרים נרדפו בידי השלטון.

יש להניח כי הבמאי קיווה שהסיפור המיוחד, בנושא הקרוב כל כך לליבו, יאפשר לו להשיל מעליו את הבלי הקולנוע המסחרי ולצלול לעומקיה של חוויה דתית – רוחנית. רק היה חסר לו הפיצוח. מאז בכל פעם היה מתקדם קצת בעיבוד, וזונח את "שתיקה" לטובת הפקה אחרת. שחקנים לוהקו ושוחררו, טיוטות שוכתבו, האולפנים זעמו והחלו לקנוס אותו עבור כל דחייה, אך למרות כל הקשיים סקורסזה לא ויתר על ההזדמנות. הוא עצמו הגדיר זאת כ"אובססיה". אלא שהאל פועל בדרכים נסתרות, וניסים לא קרו כאן. התוצאה המאכזבת ממש לא מצדיקה את המאמץ.

הסרט, שנמתח לאורך המוגזם של שעתיים וארבעים דקות, מרגיש כמו לפחות חמש שעות. הקצב שלו נתקע כל כמה זמן. זו רק אחת הבעיות. דוברי האנגלית מדברים בו איטלקית, ודוברי היפנית דוברים אנגלית במבטא כבד. השחקנים האמריקאיים רחוקים מלהיות במיטבם. מבין השחקנים היפנים בולט לטובה רק יוסוקה קובוזוקה, בתפקיד שיכור נכלולי, שכאילו יצא מסרט ישן של קוראסווה.
הדיאלוגים שכביכול אמורים להציע דיון בנושאים ברומו של עולם, ולבחון את משמעותה האמיתית של אמונה בכל תנאי, נותרים שטחיים, ומשתמשים בדימויים בנאליים ("דבר לא יצמח באדמה מקולקלת") או כאלה שעוררו גיחוך בקהל ("אהבתה של אישה מכוערת").

אולי בניסיון להעיר את הצופים, הוא משופע באלימות. אך זו לא אלימות כמו בסרטי הפשע שלו ("קזינו"). הסגנון הנוצרי-רוחני של סקורסזה רחוק מאוד מהמינימליזם הסגפני של הבמאי הצרפתי רובר ברסון ("מושט"), וקרוב יותר לחדוות ההתענות הסדיסטית של הבמאי המטורלל מל גיבסון ("הפסיון של ישו"). לכן הוא מציג בפירוט את העינויים האיומים שעוברים בני המיעוט, קורבנות מסכנים שנרדפים בשל אמונתם. מצד אחד מי יזדהה עם כך יותר מהקהל היהודי? מצד שני, דווקא עבור היהודים מתעוררת תחושת אי נוחות מסוימת בסרט שאמנם אין להתווכח על שהוא מתייחס להיסטוריה עובדתית, אך בוחר לתאר את המיסיונרים שהגיעו ליפן כטהורים וזכים שנקלעים בעל כורחם למצב בו הם חווים התעמרות נוראית, ואף להתעלם באלגנטיות מכך שהדת שלהם הביאה עלינו מסעות צלב ואינקוויזיציה.
בפעם הבאה שמושל יפני ירצה לענות קבוצת תושבים עד שיתכחשו לאמונתם, הוא יכול לנסות להקרין להם את "שתיקה".

עוד ברשת סלבס:

בחנו את עצמכם: מי מ"משחקי הכס" כבר מת ומי עדיין חי?

צפו בפרסומות הכי חמות של הסופרבול

ביקורת סרט: "אור ירח" הוא יצירה מרגשת ומטלטלת