ג'וני דפ הוא הלב הפועם ונטול התחליף של "שודדי הקאריביים"

אם להשתמש בדימוי מתוך סדרת "שודדי הקאריביים" עצמה, ג'וני דפ הוא כמו אותה "תיבה של איש מת", שבה מונח הלב הפועם של הסרטים. גם אם משפט הגירושים המכוער שהוא מנהל מול אמבר הרד פתח קופת שרצים שכרסמו באהדה שלו, הוא עדיין האלמנט נטול התחליף שנושא את הסדרה על כתפיו, גם אם בקו מזגזג של פיראט שיכור מרום. זאת למרות שקפטן ג'ק ספארו שלו לאו דווקא תמיד מקדם את העלילה באופן פעיל. לשם כך יש גיבור צעיר וחתיך שצריך להיעזר בניסיונו של הקפטן הנודע לשמצה.

עוד ברשת תרבות ובידור:

מה למדנו מהטריילר החדש של משחקי הכס?

אייל גולן במסר לתקשורת: "רדו לי מהחיים"

לקראת החתונה של שלומית ויהודה: איזה זוג מלכותי אתם?

כשיצא הסרט הראשון בסדרה, "קללת הפנינה השחורה", בשנת 2003, היה אורלנדו בלום בן עשרים ושש. בסרט החמישי, אליו הוא שב אחרי היעדרות מהפרק הקודם, השחקן בן הארבעים נדחק לתפקיד שולי, כאבא של הגיבור החדש הנרי טרנר, אותו מגלם ברנטון טווייטס ("המעניק") בן העשרים ושמונה. הנרי מחפש את "הקלשון של פוסידון" על מנת להסיר את הקללה שרובצת על אביו, ודרכו תצטלב עם זו של קרינה (קאיה סקודלריו מסרטי "הרץ במבוך") שגם לה ענייני אב בלתי פתורים ושאיפה למצוא את הכלי המיתולוגי.

המסע כמובן לא יתנהל על מי מנוחות, משום שסלזאר תאב הנקמה בדיוק חזר כדי לסגור חשבון עם ספארו, שהפך אותו ואת צוותו לרוחות רפאים. את רב החובל הספרדי מגלם חוויאר ברדם (שבעבר שיתף פעולה עם דפ בדרמה הביוגרפית "לפני שהלילה יורד"). השחקן המצוין עיצב בשנים האחרונות דמויות מרושעות בלתי נשכחות, ב"ארץ קשוחה" ו"סקייפול", וגם בכניסתו אל סדרת הסרטים הזו הוא מצליח לא לחזור על עצמו, והופעתו היא המעניינת ביותר מבין כל הקאסט.

בהתחשב בעובדה שעדיין מדובר בסרט של דיסני, בו מרבים בחרבות ושיסופים אולם נמנעים מלשפוך דם, המראה שמוענק לפיראטים המתים-מרחפים, ולכמה פגרי בעלי חיים בבעלותם, מפתיע במורבידיות שלו. הם חיוורים-אפורים, סדוקים, מתפוררים, נטולי איברים, וגרסת התלת מימד מחדדת עוד יותר את מראה הגופות המרקיבות. בשילוב עם ג'וני דפ ניתן לרגע לחשוב ששוב נקלענו לאחת מיצירותיו של טים ברטון, אולם על הפרק הזה בסדרה חתומים דווקא צמד הבמאים הנורבגי יואכים רונינג ואספן סאנדברג, שלא ניחנו, לפחות בסרט הזה, ביצירתיות של המאסטר הגותי. הם אמנם מרבים להמציא תנועות מצלמה ארוכת, מפותלות וכיפיות, שלא יביישו את המתקן המקורי של "שודדי הקאריביים" בפארק השעשועים של דיסני, אך לסרט נותר מראה ממוחשב מדי, והם גם לא מביאים שום טוויסט בולט שיבדל מהסרטים הקודמים.

את התסריט הבסיסי והלא מתוחכם, שמשתמש בקלשון כתירוץ לרצף מרדפים וקרבות פיראטים, כתבו טרי רוסיו שמלווה את הסדרה וג'ף נתנזון, תסריטאי החביב על סטיבן ספילברג שגם טיפל בעבר בהמשכוני סדרות אקשן אחרות כ"שעת שיא" ו"ספיד". הסיפור שחיברו לא מעניין, והבדיחות כאילו רק מסמנות את האווירה הקלילה, חרף הגופות המהלכות והאפלות, אך אף אחת מהן לא מעוררת צחוק.

אחת הבדיחות היותר חביבות היא בדיחה ישנה שלא הם כתבו, ומושמעת מפי הדוד של ג'ק ספארו ("שלד אחד נכנס לבר, ומבקש סמרטוט ובירה..."). אולי תתקשו לזהות אך תחת הזקן של הדוד מסתתרת החיפושית פול מקרטני. הסצנה הקצרה עמו מודבקת בכוח לסרט, ויש לקוות שאולי נועדה להכין את הקרקע לשימוש יותר מעניין ומשמעותי בדמותו בעתיד. מצד שני, גם אם יוחלט לסיים את הסדרה בנקודה הזו, זה יהיה בסדר. "נקמתו של סלזאר", כמו הפיראטים של סלזאר, הוא אפקט מושקע אך חלול, שממשיך להלך גם אחרי שהגיע זמנו.