"פאטי קייקס" מתגלה כבידור מיינסטרימי מקצועי, משומן ומתוקתק

צופי "פאטי קייקס" מתבקשים שלא להסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. אה, לא רק בתוך הסרט, במובן הקלישאתי של "תראו איך הבחורה הענייה עם עודף משקל יכולה להפוך לכוכבת" שברור לנו כבר מהטריילר. אלא גם מחוץ לו, מבחינת הניסיון לסווג אותו כששוקלים האם ללכת או לא. על פניו, עשוי להיראות שמדובר ביצירת אינדי קטנה מהשוליים – השחקנים הלא מוכרים, הלוק של השחקנית הראשית, שהוא ההפך מאיך שכוכבת קולנוע נראית, הסגנון הריאליסטי, ההסתכלות על החצר האחורית של פארק הקרוואנים המושתן בשכונות הפחות טובות בארה"ב, וכו'. אבל, כאמור, עטיפה עלולה להטעות."פאטי קייקס" מתגלה כבידור מיינסטרימי מקצועי, משומן ומתוקתק. "קראוד פליזר" עם תסריט שלמד ופענח את המבנים של סרטי "כוכב נולד" למיניהם, בין אם מוזיקליים, או אפילו ספורטיביים (מישהו אמר "רוקי"?), וגם את התת-ז'אנר של סרטי ראפרים ע"ש שמונת המיילים של אמינם. הוא שייף, תיבל, והגיש לנו מוצר שבסופו של דבר לא מחדש הרבה, אבל עושה את זה הכי טוב שאפשר.

עוד ברשת תרבות ובידור:

מז"ל טוב הוא סרט האימה הכי מצחיק שראינו, בקטע טוב

13 שאלות: עד כמה אתם מכורים לסרטי אימה?

בחנו את עצמכם: כמה זמן תחזיקו מעמד בבית "האח הגדול"?

מה בכל זאת הטוויסט שהוא מעניק לסיפור? שעומדת במרכזו אישה. לא סתם אישה, אלא אישה שמנה. מאוד. לא בחורה עם גוף עגלגל, שמרשה לעצמה ליהנות מהמבורגר טוב ולהתעלם מההשלכות, כמו נניח איימי שומר (שכמו בפרודיה הנודעת שלה על "12 המושבעים" מוכיחה שהוליווד תשפוט אותה בסופו של דבר כבעלת סקס אפיל), וגם לא מצחיקולה כמו מליסה מק'ארתי. הגיבורה פטרישה (דניאל מקדונלד), כפי שמובלט באמצעות הצילום והתלבושות הלא מחמיאות, סובלת מעודף משקל שהוא בגדר סכנה בריאותית חמורה. דבר שכמובן כרוך בסכנה לא פחות חמורה להתקבלותה בחברה. בשכונה אף אחד לא פונה אליה בשמה, היא מוכרת בכינוי המעליב "דמבו". וזה לא שיש לה עור של פיל, כל גידוף כזה שובר אותה עוד קצת. נדמה שחוץ מהחבר היחיד שיש לה, איש אינו מתייחס אליה בטיפה של כבוד. והיא אף פעם לא מעזה להעמיד אותם במקומם. כלומר, עד שנותנים לה מיקרופון.

הגיבורה האנדרדוגית וטובת הלב שהחיים מכים פעם אחר פעם, שנאלצת לפרנס לבדה אם שהיא שרלילה פטתית וסבתא חולה, ומוצאת הפוגה בפנטזיות על עולם הזוהר, כמובן יוצרת סימפטיה מהרגע הראשון (גם הודות למשחק של מקדונלד). אבל היוצר ג'רמי ג'ספר יודע שבסרט הזה כבר היינו, ולא סתם באחד מקרבות הראפ שבהם היא משתתפת, המתחרה מטיח בה שהיא "פרשס הלבנה". ובכל זאת, הכול פה עשוי מספיק טוב כדי שנשכח מזה.

הבימוי המיומן כמעט מפתיע באיכויותיו, ביחס לעובדה שמדובר בסרט בכורה. מה שכן, לג'ספר ניסיון קודם בבימוי קליפים. הוא בא לידי ביטוי גם בפסקול שיצר בעצמו. השירים קליטים, אבל יש בהם מידה של בוסריות, שתורמת לאמינות. בסצנות בהן הגיבורה והידיד שלה כותבים יחד, כל בית מתאים לסגנון ולרמה של הדמות שכתבה אותו.

תצוגת משחק לא פחות מוצלחת משל מקדונלד מספקת ברידג'יט אוורט, כמאמא וויט-טראש מלאת תסכול על קריירה שהתפספסה למרות שאף פעם לא באמת התחילה. שמנוצלת ונדפקת בידי גברים שוב ושוב, אך רודפת אחריהם במידה של כמעט נימפומניות, כדי למלא את הצורך הגדול שלה באהבה, שאם אין קהל שיספק אותו אז לפחות שיהיה מאהב מזדמן.

פטרישה חוברת לשני דחויים אחרים – ידיד אסייתי חובב היפהופ ובנדנות, ופריק שתקן, כעוס ומתבודד (שהוא גם אפרו-אמריקני, ולמרבה האירוניה מבין כל החברים הוא דווקא זה שהכי פחות נלהב לעסוק במוזיקה שמגיעה מהמסורת התרבותית שלו). בעזרתם היא מנסה ליצור לעצמה את הזהות שהיא רוצה, ולא זו שהחברה כופה עליה, בתור הראפרית "קיילה פי", או "פאטי קייקס". והיא תכבוש אתכם עד שתתנו לה בכבוד, תנו לה גם בכפיים.