"אמא!" הוא סרט שמעורר דיון ער ומחיאות כפיים לצד קריאות בוז

"אמא!" יש רק אחת. תגידו מה שתגידו על הסרט - והוא בדיוק מסוג הסרטים שמעוררים סביבם דיון ער, לרבות שריקות בוז ומחיאות כפיים בהקרנות בפסטיבלים, ריבים באינטרנט, ושלל פרשנויות ומאמרים אקדמיים שעוד יבואו – הוא מיוחד. עבודה שאפתנית, במידה רבה גם יומרנית, של במאי שמבקש להגיד משהו מהותי, ולעשות את זה בדרך מקורית. עד כמה התוצאה מוצלחת זו כבר שאלה אחרת.

ג'ניפר לורנס וחאווייר ברדם הם זוג המתגורר בבית גדול ומבודד בלב יער. הזמן שבו מתרחש הסרט מטושטש. מצד אחד, לבושם עכשווי, בבית יש טכנולוגיה כמו מכונת כביסה, ולחלק מהדמויות טלפונים סלולריים. מצד שני, הסופר עדיין משתמש בנייר וקסת דיו, ולטלפון הקווי שבבית יש צלצול מתכתי מיושן. השניים מסתגרים בחלקת גן העדן הקטנה שלהם כדי להקדיש את עצמם למלאכה. הוא סופר עטור תהילה, המצולק מחוויה קשה שכילתה את עולמו בעבר, המנסה לשוב ולכתוב. היא אשתו המסורה והצעירה בהרבה, העומלת על שיפוץ המבנה. שניהם משתוקקים להביא לעולם יצירה חדשה, הוא פרי עטו והיא פרי רחמה, אך המצב תקוע, וזה לא קורה.
עד שנשמעת דפיקה מפתיעה בדלת. גבר זר (אד האריס) הסבור שהגיע לבית הארחה נכנס למקום, מתחבב על הבעל, ומוזמן להישאר ללון. לא חולף זמן רב והנה בעקבות הגבר מגיעה אשתו (מישל פייפר). הבדידות השלווה של בעלי המקום מופרת ובהדרגה הם הופכים למיעוט בביתם-מבצרם.

עוד ברשת תרבות ובידור:

מז"ל טוב הוא סרט האימה הכי מצחיק שראינו, בקטע טוב

13 שאלות: עד כמה אתם מכורים לסרטי אימה?

בחנו את עצמכם: כמה זמן תחזיקו מעמד בבית "האח הגדול"?

ההתנהלות החרדתית של לורנס המעורערת (כפי שמתבטא בשוטים הלא יציבים מנקודת מבטה) מול שורה של מכרים שטוהר כוונותיהם מוטל בספק, בשילוב עם שם הסרט, זורק אל "תינוקה של רוזמרי". אולם קיר במרתף הנמרח בדם אדום מזכיר אימתונים מליגה נמוכה יותר כ"אימה באמטוויל". הבית העתיק ורחב הידיים, שרדוף בטראומות עבר, נדמה כנלקח מסרטים גותיים בשחור לבן. הוסיפו לכך ש"ברבור שחור" ו"רקוויאם לחלום" של הבמאי דארן ארונופסקי הציגו דמויות בלתי נשכחות של אמהות מהסיוטים. כך נדמה שהבנו לאיזה ז'אנר נכנסנו, אך עם זאת לא יודעים לאן לכוון, והסרט פונה לדרכים אחרות מהצפוי. האיפוק והאיטיות של החלק הראשון מוליכות שולל, ועדיין נדמה כי מדובר בדרמת יחסים עם אלמנטים פסיכולוגיים, ולא בסרט אימה. ארבעת השחקנים המשובחים מכינים מעדנים מדינמיקת ה"מי מפחד מוירג'יניה וולף" שמתפתחת בין הזוג הנשוי, הציני והיצרי, לבין הזוג התמים, הסולידי, שמפוחד מול הקשיים שמתחילים לצוץ בחייהם המשותפים. פייפר משעשעת במיוחד בתור ביץ' שלא חסה על לורנס ההמומה.

אז אולי דווקא מכיוון שהסרנו את המגננות, כשהסרט משנה את אופיו במערכה האחרונה, מגביר קצב ומשתמש בדימויים מזוויעים, הוא כה מבחיל שהצפייה אינה נעימה. בהקרנה בה נכחתי היו כאלה שהתייאשו עוד הרבה לפני כן מהלוקיישן היחיד, הצילום המגורען, הגליצ'ים לרגעי הזיות תמוהים, ובעיקר מהניסיון לפענח את מערכת היחסים המשונה בין בני הזוג לדיירים החדשים שמסרבים להתפנות מביתם, גם נוכח מאמציה הרפים של לורנס לגרשם.
אך אותי הסיפור דווקא עניין, וחרף הבעיות המתח עבד והסתקרנתי להמשיך ולעקוב אחר מה שארונופסקי מתכנן. אלא שאז, בחלק האחרון, בו הסמליות הופכת ברורה, הכוונה נחשפת, ובד בבד הטון השקט מתחלף בעוצמות אפוקליפטיות, דווקא שם הסרט הפך למייגע. הוא עבר לשלב עמוס אך רפטטיבי. עתיר בדימויים דוחים ובעייתיים. ובמקביל, כפי שקורה לכל אורך הסרט, פתאום יש רגעים מוגזמים במופרכותם שמעוררים גיחוכי מבוכה. כשלורנס מצווחת אל מול הכמויות ההולכות וגדלות של פולשים המטמאים את המרחב האישי שלה, זה לפעמים נדמה כפרודיה על אינספור סרטי ה"מתבגרים במסיבה שיצאה משליטה" שראיתם מאז ימי הקליפ ל"אצל הדודה והדוד" בגרסת סנדרסון ועד הקליפ בגרסת קירל את בוחבוט ("פרוג'קט X" כדוגמה אופיינית).

עד כאן מה שאפשר להגיד מבלי לקלקל. "אמא!" הוא מקרה שבו אזהרת ספויילר אינה קטנונית. הוא מפתיע והצפייה הראשונה, כשלא יודעים מה עתיד לבוא ומה עומד מאחוריו, שונה מכל צפייה חוזרת. אז, אם מה שכתוב עד פה עשה לכם חשק וטרם צפיתם, השאירו את החלונית פתוחה ולכו לקולנוע. אנחנו נמתין לכם, קחו את הזמן. אחר כך חזרו כדי לקרוא את ההמשך. אפילו סביר להניח שתצאו בתחושת "מה לעזאזל" שתעורר בכם עניין בדעות וניתוחים.

בחלק האחרון, כאמור, ההמונים נוהרים למקום בעקבות היוצר הנערץ. הם סוגדים לו, מבקשים את קרבתו, מפיצים את כתביו, יוצרים על פיהם טקסים, ובאופן כללי מתחרפנים בשמם. הם חומסים את ביתו. חלקם בונים אותו עבורו וחלקם הורסים אותו עבור עצמם. בשלב זה הסמליות כבר כה בולטת שאנו מבינים מי הן הדמויות נטולות השמות שלפנינו. מתברר כי הסרט מבקש להציג לנו לא פחות מאת ההיסטוריה המקוצרת של היקום מתחילתו ועד סופו, שהוא גם התחלה חדשה.
בראשית הם הכניסו לביתם אדם בודד. אך לא טוב היות האדם לבדו, ולכן מגיעה גם עזר כנגדו (שימו לב למיקום הפצע בגופו של הגבר בשוט שבו הוא רוכן מעל האסלה ומקיא). כשמצטרף הדור הבא (שמגולם בידי האחים האמיתיים לבית גליסון) פורץ סכסוך עם תוצאות טרגיות כמו קין והבל. מכאן קשה לטעות בכוונת היוצר. פתאום מתבהר מהו "הפרי האסור" בחדר העבודה שמחוץ לתחום, ועוד דברים שבצפייה השנייה, או כשתריצו את הסרט שוב במוחכם אחרי שיצאתם מהקולנוע, בהנחה שתרצו לשוב ולשחזר את החוויה, פתאום יקבלו משמעות גדולה בהרבה.

ארונופסקי, שגדל והתחנך כיהודי חילוני, ובעבר אף למד קבלה בישיבה בישראל, והכניס אלמנטים תנ"כיים ליצירותיו, מגיש מעשייה נוצרית. התא המשפחתי של הגיבורים חסרי השם מתגלה נחשף כשילוש הקדוש – האב הבורא עולמות. הבן הטהור שמוקרב על לא עוול בכפו, עם האסוסיאציות לפולחן לחם הקודש הקתולי. מעל כולם, הצלע הפחות מדוברת בדרך כלל שהסרט מעוניין להבליט - "אמא!" – שהיא לא בדיוק רוח הקודש בלבד, אלא גם "האם הקדומה", "אמא טבע" או "אמא אדמה" (האם הרגע שבו היא מטיחה בבעלה כי הם אינם מקיימים יחסי מין אמור לרמוז כי היא אף בתולה זכה כמו מריה?).

כך הוא מציג הרהורים תיאולוגיים על נושאים כמו שליטת היוצר ביצירתו, בחירה חופשית לעומת גורל "מוכתב", או מעז אפילו לנמק, שלא לומר להצדיק, את ה"עונשים", האסונות, שהשמיים מנחיתים על החוטאים. מכיוון שקצת קשה לדחוס את כל העניינים הקיומיים הללו לסרט, אלמנטים רבים נותרים לא פתורים או סותרים או לא מספקים. זה מילא. אך מבאסת מכל היא המסקנה. הסתכלו איך נראים כל מי שאינם ג'ניפר לורנס בסרט הזה. האופן שבו ארונופסקי מביט באנושות מטריד ומבאס. בסרטו הקודם, "המבול", הוא עיבד את סיפור תיבת נוח בעיבוד ישיר, ללא מעטה אלגורי כמו כאן, וכעת מובן מדוע נמשך לרעיון "המבול", פתרון שאם להתנסח כמו הגיבור של "נהג מונית" – "ישטוף את הזוהמה ויאפשר התחלה חדשה ונקייה". מה שבסרט ההוא עשו המים, עושה ב"אמא!" האש. עם גישה כה דכאונית, מיזנטרופית ופסימית, פלא שארונופסקי מוצא את הכוחות לקום כל בוקר מהמיטה ולעשות קולנוע.
אז כדי לא לסיים בנימה קודרת זו, להלן מם שהכנתי המתאר איך "אמא!" היה נראה ביקום מקביל. אתם רואים, יכול להיות יותר גרוע.