"סארו": לא יותר מפרסומת מרגשת לGoogle Earth

הסרט "סארו- הדרך הביתה" מבוסס על סיפור אמיתי נוגע ללב, במרכזו ילד הודי בן 5 שהולך לאיבוד על רכבת, נוסע בה במשך ימים, ומוצא את עצמו רחוק אלפי קילומטרים מביתו. סארו הגיע לטריטוריה בהודו בה מדברים בנגאלית והוא עצמו דובר הינדית, הקושי של השפה מרחיק אותו עוד יותר ממקום מגוריו והוא נשאר חסר אונים כשאיש אינו נקרא לעזרתו. הסיפור בהחלט מצמרר והשחקן סוּני פוואר הפנינה של הסרט, המגלם את סארו הקטן, חמוד בצורה בלתי רגילה. המסע אותו הוא עובר כשהוא הולך לאיבוד זה החלק החזק ביותר של הסרט. אנחנו כואבים את כאבו של הילד הצעיר שסך כל רצונו הוא לחזור הביתה, מקווים שהוא יימצא מקלט חם ושבורים מכך שסיכויו לשוב לביתו הולכים ומתרחקים. הקריאות שלו לאימו ולאחיו גודו דרך החריצים בחלון הרכבת יוצאות מהמסך ומנפצות את הלב לרסיסים.

לאחר מסע מפרך שבו נחשף הילד המפוחד לסכנות רבות, ושורד חודשיים ברחובות, זוכה סארו לאימוץ על ידי זוג אוסטרלי חביב בגילומם של ניקול קידמן הנהדרת שעל ראשה תסרוקת מטרידה ביותר שכנראה מושפעת מטרנד הליצנים בארה"ב, ודיויד ונהם (פארמיר משר הטבעות). סוף טוב הכל טוב? אולי עבור סארו שהשתדרג מכפר עלוב בהודו לבית על האגם בטנזניה, אבל לא עבורנו הצופים. כי מכאן הסרט הולך ומדרדר.

אזהרת ספויילרים חיונית שמדובר בסיפור אמיתי? בכל מקרה, ראו הוזהרתם. ליציאה מהכתבה לחצו כאן

החלק השני של הסרט הוא העקב אכילס שלו. סארו הקטן גדל ואנחנו פוגשים בו כגבר צעיר וחתיך בגילומו של דב פאטל שהתגלה בסרט עטור הפרסים "נער החידות ממומביי". הוא נראה מבסוט מהחיים, הוא לא מגדיר את עצמו כהודי, וגם לא ממש נראה כזה. הוא לבוש בסטייל ומדי פעם מעביר יד בשערו הגולש. ארץ הולדתו היא פרק קטן ונשכח בעברו. הוא מתחיל בלימודי מלונאות אוניברסיטאיים, מתחזק יחסים טובים עם הוריו המאמצים (השיער של קידמן משתפר פלאים) ואף פוגש בחורה יפה בשם לוסי (רוני מארה, "נערה עם קעקוע דרקון") ומתאהב תוך כדי סצנות מלאות בקיטשיות עבשושית. אנחנו רואים גם ביטוי של מערכת יחסים לא ברורה עם אחיו מאנטוש, ילד הודי נוסף שהוריו האוסטרליים של סארו אמצו אחריו, שאני מניח הייתה צריכה להיכנס לסרט בגלל הסיפור האמיתי שמאחוריו, אך לא ממש קידמה את העלילה. הסיפור מתנהל על מי מנוחות עד שסארו מתארח אצל חברים הודים ואוכל עוגייה אותנטית ורדרדה בשם זאלאביה שמחזירה אותו לזכרונות ילדותו, למגע של אימו ולמשחקים עם אחיו הגדול. מהרגע הזה, סארו מפתח אובססיה חמורה ביותר ל-Google Earth במטרה למצוא את העיר האבודה ממנה בא איך לא מצליח להגות את שמה כראוי. החיפוש האובססיבי אחר מוצאו, פוגע ביחסים עם חברתו ועם הוריו ואף בעבודתו. אך לבסוף הוא מצליח למצוא את עיר הולדתו ואף לנסוע לשם.

"הדרך הביתה" שהיא שם הספר עליו מבוסס הסרט ומוזכרת בתרגום העברי של שמו (באנגלית הסרט נקרא LION התרגום בהינדית של השם שארו, שזה השם האמיתי של סארו שהגה אותו לא נכון כל הזמן הזה) , אורכת מספר דקות בלבד. רוב הזמן מתבזבז על חיפושים קדחתניים בגוגל, ניצוצות של פלאשבקים והזיות. בסיום הסרט אנחנו זוכים לפוטאג'ים מרגשים של המפגש של אימו הביולוגית עם אימו המאמצת של סארו אי שם בהודו ומכאן התחלתי לשאול את עצמי שאלות. למה סיפור האהבה האנמי והמביך בין סארו ולוסי זוכה לביטוי בפוסטר המקדם את הסרט? למה היה כל כך חשוב שהשיער של קידמן יהיה דומה לשיער של דמותה בסרט בעוד פאטל נראה יותר כמו אוסטרלי שזוף מאשר הודי? והאם גוגל הם אלו שעומדים מאחורי הסרט ולמה הם בכלל זקוקים לפרסום הזה? ויותר מכל תהיתי אם פספסתי משהו. אולי אני אחפש את זה בגוגל.

כילד, הפחד הכי גדול שלי היה ללכת לאיבוד. פחדתי להתרחק מההורים, למצוא את עצמי במקום שאני לא מכיר ולהיות מוקף בזרים. כבוגר הבנתי שלפעמים ללכת לאיבוד זה לא בזבוז של זמן. אתם יודעים מה כן בזבוז של זמן? הסרט "סארו בדרך הביתה". אני לא אומר שאין טעם לראות אותו, אבל בכיף אפשר לוותר על לפחות חצי שעה מ-120 הדקות של הסרט. הסיפור דרמטי וסוחף גם אבל הדרמטיזציה שנעשתה לו בסרט מלאה.  הניסיון של הסרט לזכות באוסקר מורגש מאד בהלך הרוח האומנותי, השוטים האסטתיים והבימוי המוקפד אבל חווית הצפייה מתישה עד כדי כך שלא ידעתי אם הדמעות בעיניי הן מהתרגשות או מעייפות.

סארו – הדרך הביתה, LION,  ארה"ב 2016, בימוי: גארט דיוויס. החל מהיום בבתי הקולנוע

עוד ברשת סלבס:

כדורגלן עבר שיצא עם כוכבת ריאליטי נעצר

עם איזה שיר שלומית מלכה קמה בבוקר?

הרכש החדש של כוכב פאודה