"מאחורי המספרים" מציג סיפור אופטימי על העצמת מיעוטים

"מאחורי המספרים" מבוסס על סיפורן האמיתי של שלוש נשים שחורות שעבדו בנאס"א בתחילת שנות השישים, תחת חוקי הסגרגציה, ועשו את הבלתי אפשרי: שיגרו אדם לחלל, וקיבלו משרה מכובדת.
קתרין ג'ונסון (טראג'י פ. הנסון) הייתה ילדה מחוננת שהוקפצה כיתות, עד שבבגרותה נחתה היישר בתוך צוות המתמטיקאים והפיזיקאים הבכיר של תוכנית החלל האמריקנית. דורותי ווהן (זוכת האוסקר אוקטביה ספנסר) הייתה בעלת כישרון טכני בלתי רגיל, והפכה לחלוצת מהפכת המחשוב בארגון. מרי ג'קסון (השחקנית והזמרת ז'אנל מונה) ניהלה מאבק משפטי תקדימי על מנת לפתוח את שערי האקדמיה להנדסה בפני אפרו אמריקנים, ולאפשר לה להתמנות לתפקיד בכיר.

האחת חנונית, השנייה אימהית, השלישית פלפלית חריפה, והדינמיקה ביניהן משעשעת, אם כי זהו לא בדיוק סרט על חבורה וכל אחת מובילה סיפור משלה.
מספרים שהנשים הצנועות הללו לא ממש הבינו מדוע הסיפור האישי שלהן בכלל ראוי להפוך לסרט. זה חמוד, אולם נוגד את התהליך שבנות דמויותיהן הקולנועיות יעברו. בתחילת הסרט השלוש פשוט אסירות תודה שיש להן פרנסה. לכן לא אכפת להן שהן משתכרות פחות בהשוואה למקביליהן הלבנים, או נדרשות לכתת את עקביהן עד לצד השני של המתחם כדי להשתמש ב"שירותים לשחורים". למי בכלל יש זמן לחשוב על זה, כשהרוסים נושפים בעורפנו במרוץ לחלל?

זו תקופה סוערת של מהפכת זכויות האזרח, אך בעוד הבעל של מרי קורא להתנגדות אקטיבית, הבנות מעדיפות לשרת את המערכת הכי טוב שאפשר, ובכך להוכיח שאי אפשר בלעדיהן. כשם שהסביבה תבין את זה, גם הן הולכות ומכירות בערך עצמן, ולכן מעזות לדרוש עוד, בגבולות הסביר והצודק.

ג'קסון מעודדת בידי ד"ר זלינסקי, יהודי ניצול שואה, וכך הסרט יוצר ברית אאוטסיידרים בין שני המגזרים. ג'ונסון מוצאת חן בעיניו של הבוס האריסון (קווין קוסטנר), שאינו חושש להאציל עוד ועוד סמכויות. קוסטנר כבר מזמן נקרא לדגל בכל פעם שצריך מישהו שיבטא את הערכים היפים של אמריקה, וזה עוד תפקיד כזה לאוסף. הוא עושה אותו במקצועיות והכריזמה האופייניות, עד שלעתים הוא כמעט מסיט את הפוקוס מההישגים של הגיבורות. מלבדו, הופעותיהם של הגברים בתפקידי המשנה אינן ממריאות. גלן פאוול מגלם את האסטרונאוט ג'ון גלן כמו כוכב קולנוע, ולא כמו אדם אמיתי.

מהרשלה עלי הוא חייל נאה שמחזר אחר ג'ונסון החד הורית. עלי מועמד השנה לאוסקר עבור הופעתו המוצלחת ב"אור ירח", ואילו כאן הדמות שלו נותרת שטוחה ולא מעניינת, ולכן הופעתו הרבה פחות מרשימה. ג'ים פרסונס (שלדון מ"המפץ הגדול", הפעם חנון מסוג אחר), בתור הממונה שג'ונסון משווה בהדרגה את מעמדה לשלו, אינו נבזי מספיק כדי לשמש לה יריב של ממש. הוא בעיקר נראה כסובל מחוסר נוחות קלה כל אימת שהיא בסביבתו, כאילו היא גורמת לו לפריחה. לעומתו, קירסטין דאנסט עושה היטב תפקיד של אחראית כוח אדם ביצ'ית, המכחישה את גזענותה.

בסך הכול זה סיפור יפה שראוי לחשוף, גם אם אין בו דרמה יוצאת דופן. מדובר בסרט חביב, מעט ארוך מדי, שמקבל בוסט ענק כתוצאה מההקשר שבו הוא יוצא. ראשית, הסרט מתרפק בנוסטלגיה על הנשיא קנדי שדיוקנו ניבט מפוסטרים, תמונות, וקטעי ארכיון. כמו כן, באחת הסצנות מתנגן ברקע שיר החוזר על השורה "כן, אנו יכולים". אלה נועדו כנראה להזכיר לצופה אחד ספציפי את האחריות שמוטלת על כתפיו של מי שמנווט את הספינה ואת ההיסטוריה.

שנית, שנה לאחר טקס אוסקר בעייתי שהיה נטול מועמדים שחורים, אפשר למצוא ב"מאחורי המספרים" סיפור אופטימי של העצמת מיעוטים. איזה הבדל בהשוואה לסרט השחור המוביל הנוסף בעונת הפרסים הנוכחית, "אור ירח", (החולק שני שחקנים עם הסרט הזה), שאמנם מספק עשייה קולנועית איכותית, אך מותיר תחושת מחנק של גטאות עוני שאין מהם מוצא. די חבל שהשיח בכלל נדרש לחשבונות הללו, ולסיווגי הפוליטיקלי קורקט והצבע. אך עד שנגיע למצב שבו לא נזדקק לכך יותר, יש תפקיד חשוב לסרטים כמו "מאחורי המספרים".

עוד ברשת סלבס:

בחנו את עצמכם: מי מ"משחקי הכס" כבר מת ומי עדיין חי?

צפו בפרסומות הכי חמות של הסופרבול

ביקורת סרט: "אור ירח" הוא יצירה מרגשת ומטלטלת