"נשות המאה העשרים" מצליח לתפוס רגע בזמן
מעלותיו של הסרט טמונות דווקא ברגעים האותנטיים מהסיפור האישי של היוצר ולא במונולוגיים הפמינסיטיים
יש יומרה מסוימת בשם של סרט כמו "נשות המאה העשרים". במיוחד כשידוע שאת הסיפור מובילה קבוצת שחקניות בגילאים שונים, ניתן אולי לצפות למשהו שיהווה תיאור כמו אבולוציוני של בנות המין היפה לאורך כמה דורות במאה המסעירה ורבת התהפוכות הזו, שבסופה כלל לא בטוח שעדיין פוליטיקלי קורקט לכנות אותן "בנות המין היפה". אך זו לא המטרה של הסרט. במקום זה, הוא מעדיף לתפוס רגע בזמן, לשיטתו כנראה מדובר בשריטה עמוקה על פני ציר ההיסטוריה, שבו נולדה האישה המודרנית, אם כי קשה להסביר בדיוק מה זה אומר גם אחרי הצפייה.
כל זה סבבה אבל רגע, איך זה שבכלל מדובר בסיפור ההתבגרות האישי של הבמאי, הגבר? מייק מילס מתאר את הסרט כמעין "הצדעה לאמו". על אף שהדמויות בסרט אינן מבוססות אחד לאחד על טיפוסים אמיתיים, אלא מעין עירוב של תכונות אופייניות בנשים שהקיפו אותו במהלך שנותיו המעצבות. דורותיאה נולדה בשליש הראשון של המאה, בתקופת השפל הגדול. מספרים לנו שהיא עשתה היסטוריה קטנה בעצמה, כשהייתה מהראשונות להיכנס לתחום השרטוט ההנדסי, שנשלט בידי גברים.
אנו פוגשים אותה בסוף שנות השבעים, אז היא מגדלת לבדה את בנה. היא עדיין ממשיכה ללכת לעבודה, אך משלימה הכנסה משיכון דיירי משנה בבית הגדול שבו היא מתגוררת עם הנער וחתול מחמד. הדיירים אף מקלים על בדידותה, ומשמשים מעין תא משפחתי, כשלא פעם מטשטשים הגבולות בין יחסי ידידות, משפחה ורומנטיקה. אנט בנינג, שקיבלה מועמדות מוצדקת לגלובוס הזהב, אך דווקא נותרה מחוץ למועמדויות לאוסקר, עושה עבודה מצוינת בתור האישה החזקה, המוצאת עצמה מבולבלת בפני הזמנים המשתנים, שרוצה את הטוב ביותר עבור הבן שלה, אך לא נוקפת אצבע כדי לנסות ולשקם את חייה הקטנים שקפאו.
דורותיאה מודאגת מהחסך של דמות אב בחייו של ג'יימי המתבגר. אמנם יש בבית גם הנדימן משופם (בילי קרודפ), אך השניים לא ממש מוצאים שפה משותפת. לכן היא מבקשת מהדיירת אבי ומחברת המשפחה ג'ולי שיעזרו בגידולו. את השתיים מגלמות נסיכות האינדי הבכירות גרטה גרוויג ואל פנינג. גרוויג לרוב מקסימה בתור הנערה המוזרה-מתוסבכת-חמודה, אך כאן אנחנו מקבלים אותה בגרסת ה"פי אלף יותר מאניק-פיקסי-דרים גירל". היא צלמת שאוהבת להשתכר במועדוני פאנק, עם שיער צבוע באדום עז. והיא גם מתאוששת ממאבק בסרטן צוואר הרחם. פנינג היא הנערה ג'ולי, שעושה לג'יימי המסכן מה שאביב גפן כינה "חושבת עליך אבל שוכבת עם כולם", ואם זה לא מספיק, היא גם אוהבת להתגנב לחדרו ולישון איתו במיטה, רק לישון.
כשדורותיאה מבקשת ממנה לשמש לג'יימי אחות גדולה, היא מוחה שהוא חבר ולא משפחה, אלא שבפועל חלוקת התפקידים הזו לא תופסת, ובכמה מקרים זה בכלל הוא שמתגלה כאחראי מביניהם. שתי דמויות המשנה של הצעירות הן שמדרדרות את הסרט לקלישאות היפסטריות, והרי דמות שרוקדת לבדה בחדר במערכה הראשונה, תכין מיקסטייפ במערכה השלישית. מצד שני, אי אפשר להתלונן על הפרזה בשירים של הטוקינג הדס, הם תמיד טובים.
אפילו דורותיאה המטריארכית מתקשה לקבל את האופי המשוחרר של בנות הדור הצעיר יותר. באחת הסצנות הבולטות היא מתווכחת עם אבי על האם וסת היא נושא שיחה ראוי סביב שולחן ארוחת הערב. אז הדמויות יקראו ספרי תיאוריות פמיניסטיות, ויתנו עוד כמה מונולוגים מהרחם, אך בסופו של דבר מעלותיו של"נשות המאה העשרים" טמונות דווקא ברגעים היותר אותנטיים מהסיפור האישי של היוצר.
עוד ברשת סלבס