זה נדמה כעוד אקזיט בשווי מיליארדים, אבל הוא נוגע לעתיד של כולנו

"זה מפחיד אותי וצריך להפחיד כל מי שאכפת לו מחברה חופשית", כתבה השחקנית ההוליוודית האגדית ג'יין פונדה בטור דעה מיוחד במגזין "The Ankler". "זהו גיהנום למתנגדי המונפולים", צייצה הסנאטורית הדמוקרטית ממסצ'וסטס, אליזבת וורן. אך מהו אותו סיכון לאומי שממנו השתיים ואחרים רבים כל כך מפחדים ממנו? פלישה רוסית? ביטול הבחירות החופשיות לנשיאות? למעשה, השערורייה שהכתה בהוליווד בפרט ובאמריקה ככלל בסוף השבוע האחרון נדמית על פניו "נון-ניוז", כלומר - לא דבר שמצדיק את כל הרעש שמסביב, או לפחות למי שלא מתעניין בעסקאות ענק ובחדשות הכלכלה.

בצהרי שישי, פרצה הידיעה: תאגיד נטפליקס הענקי הסכים לרכוש את האולפנים ההוליוודיים הוותיקים האחים וורנר בסכום של לא פחות מ-82.7 מיליארד דולר, אחרי שהאחרונה העמידה את עצמה למכירה. "האיחוד הזה מאפשר נטפליקס טובה יותר לזמן ארוך יותר", אמר בעת הרכישה מנכ"ל החברה טד סרנדוס, "בעולם שבו לאנשים יש כל כך הרבה אפשרויות, יותר אפשרויות מאי פעם איך להעביר את זמנם, אנחנו לא יכולים להישאר במקום".

כתבות נוספות ממדור תרבות ובידור:

• מתחילתו עד סופו, "נאנדאורי" הוא הישג קולנועי אדיר לביטוי שעל שמו הוא נקרא

• הלם: הכוכבת הישראלית שפגשה את אחד הבמאים הגדולים בעולם

• אחינועם ניני קוראת לישראל לפרוש מהאירוויזיון: "צעד של סולידריות עם אלו שסובלים"

מלבד התגמולים הגבוהים של העסקה - שיסייעו להפוך את העומד בראש וורנר, דיוויד זאסלב, לאחד ממנהלי תעשיית הבידור היחידים השווים מיליארד דולר - עסקה זו היא מכרה של IP (קניין רוחני). במילים אחרות, לידיה של נטפליקס - שכבר אוחזת במותגי ענק כמו "דברים מוזרים" ו"ציידות השדים של הקיי-פופ" - יפלו כעת שמות כמו "הארי פוטר", "משחקי הכס", "הלוטוס הלבן", "לוני טונס", מותגי DC דוגמת באטמן, סופרמן ועוד ועוד.

מנגד, חברת פרמאונט - שכבר הציעה לרכוש את החברה מוקדם יותר השנה וסורבה - קוראת לרכישה "לא חוקית", ומכוונת לערער עליה ל-FCC (רשות התקשורת הפדרלית האמריקאית). מהעבר האחר, גילדת הבמאים האמריקאים - שמובלת על ידי הבמאי-תסריטאי זוכה האוסקר כריסטופר נולאן (מי שלו כבר היסטוריה עשירה וכואבת עם וורנר, כשעזב את החברה בטונים צורמים לאחר תקופת הקורונה) - וסנאטורים דמוקרטים כדוגמת וורן וברני סנדרס, קוראים לעכב את הרכישה: הראשונים העלו חששות לגבי קווי המתאר הלא ברורים של האיחוד, ואילו השניים האחרונים שיגרו מכתב ל-FCC, בטענה כי עננת "שחיתות והעדפה פוליטית" עומדת מעל החוזה.

אך מהו האיום באמת והאם הוא נוגע לכולנו? האם מה שנדמה לנו כצעד להגביר נגישות (לרוב רובנו יש מנוי לנטפליקס, ומנגד - מחירי כרטיסי הקולנוע בשחקים) יתנקם בנו במוקדם או מאוחר? אנחנו כאן להסביר שרב הנסתר על הגלוי.

בואו נדבר ראשית במובן הכלכלי הפשוט - ריכוזיות אינה סממן לשוק חופשי בריא, אלא די ההפך. משישה אולפנים הוליוודיים אגדיים ששלטו ביד רמה בתעשייה עשורים על גבי עשורים - פוקס המאה ה-20, קולומביה, פרמאונט, יוניברסל, האחים וורנר ודיסני - יוותרו כעת ארבעה בלבד, אחרי שב-2019 רכשה דיסני את אולפני פוקס ואת כל ענפיה. רכישות אלו מצטרפות למיזוג עצום נוסף לפני מספר חודשים, בין פרמאונט לתאגיד התקשורת סקיידאנס (Skydance). כל איחוד שכזה אינו רק הפיכת תעשיית הבידור האמריקאית והעולמית לזו שנשלטת על ידי אוליגרכים, אלא זו שתגרום לצמצום משרות, אפשרויות עסקיות ורצון לתעוזה - אמנותית וכלכלית.

כשדיווחים על פרויקט AI גדול אותו בוחנות נטפליקס ו-וורנר החלו לדלוף לרשת בסוף השבוע, החל חשש עוד יותר גדול למשרותיהם ולאפשרויות התעסוקה של "הלחם והחמאה" של הוליווד - תסריטאים, במאים, שחקנים, צלמים, מאפרים, מלבישים וכו'. מדוע שקונגלומרט יטרח להעסיק, לשלם ולדאוג לזכויותיהם של עוד ועוד עובדים כשהוא יכול להישען על אלגוריתם דיגיטלי בסיסי, שנראה אטרקטיבי ומלוטש הרבה יותר?

מכאן, צצות שתי בעיות חדשות - הדאגה המדינית והדאגה האומנותית. במשטר שקורץ כל הזמן אל עבר הטוטליטריזם כמו המשטר האמריקאי הנוכחי, נוטים המיליארדרים להראות נאמנות להנהגה, ולא בהכרח לזכויות הפרט או חופש הביטוי. אחרי שאילי הון כדוגמת אילון מאסק, מארק צוקרברג וג'ף בזוס קשרו את גורלם בגורלו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, מה מונע ממקביליהם בתחום הבידור לעשות את אותו הדבר, כדי לשמור על הונם ועיסוקיהם כאוות נפשם?

אחרי שתוכנית הלייט-נייט של סטיבן קולבר בוטלה מוקדם יותר השנה על ידי רשת CBS, בסמיכות לביקורתו על יישוב התביעה המשפטית של טראמפ כנגד הרשת CBS, ולאחר שתוכניתו המקבילה של ג'ימי קימל ברשת ABC ירדה מהאוויר וחזרה אחרי מחאה ציבורית נרחבת (רק כדי להתמודד עם חרמות ברשתות המקומיות), לא קשה להבין שנשיא ארה"ב משתמש באישורי מיזוג החברות או בחשש הכלכלי של אלו כדי להלך אימים על מתנגדיו האידיאולוגיים בתרבות הפופולרית, ולהיפטר מהם אחת ולתמיד.

אחרי שנה בה הוציאה לאקרנים שני סרטי ענק מפורשים פוליטית - "קרב רודף קרב" של פול תומאס אנדרסון, ששם לעצמו למטרה להתנגח במדיניות מיגור ההגירה של ממשל ארה"ב הנוכחי, ו"חוטאים" של ריאן קוגלר, שהציב במסגרת מעשיית אימה חקירה עמוקה של הגזענות המושרשת במדינה - מדוע זאסלב ייקח סיכון על עוד פרויקט עם אמירה פוליטית מובהקת, כשעל הכף מונח כל כך הרבה לאבד?

מפה עולה השאלה האמנותית הרחבה יותר - מדוע נטפליקס, שחרטה על דגלה את מנטרת הצפייה הביתית ומאפשרת חלון הקרנה קולנועי מצומצם ביותר לסרטיה (סרנדוס כבר הכריז מוקדם יותר השנה שעל התעשייה להתקדם מההקרנה הקולנועית ה"מיושנת" אל עבר פתרונות חדשים), תצא מגדרה להוציא את סרטי וורנר לאקרנים? כשמחירי כרטיסי הקולנוע רק עולים ועולים ואולפני הוליווד מתכתשים ביניהם על רימייק או מותג גדול יותר שימשוך את ההמון כולו החוצה, מעטים האינטרסים של חברה כה עשירה כמו נטפליקס להשקיע את מאמציה בהקרנות קולנועיות, או רסטורציות יקרות לארכיון המפואר של וורנר (100 שנות בידור, שנעות מהאחים מרקס דרך "קזבלנקה" ל"בוני וקלייד" ועוד כל כך הרבה מעבר לכך) שמעניינות רק קומץ חובבי קולנוע, או אף פרויקטים נועזים של במאים גדולים. עדיף ללכת על בטוח.

בשורה התחתונה, בין אם המיזוג יקרה או יתגלגל לוויכוח בין מיליארדרים, פרשייה זו מזכירה לנו כמה חשוב לשמור על אמנות חופשית מלחצים כלכליים, פוליטיים ובכלל; כמה חשוב לתת את הקול והבעלות על יצירות אמנות לאמנים עצמם, ולא לאנשי היי-טק ואוליגרכים. זה הזמן לחזור ולהעריך את התעוזה שבביטוי אמנותי עבור כולנו - וזה מתחיל בנו.