לא רק סרטי בורקס ומתיחות: כך הפך יהודה בארקן לחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו
חמישה עשורים של קולנוע, טלוויזיה ומתיחות ברחוב הישראלי. כולם עברו דרך המצלמה, המבט והלב של יהודה בארקן. השבוע, במלאת 80 שנה להולדתו, קשה להתעלם מהעובדה שדמותו נותרה חיה ונושמת בנוף התרבותי המקומי. הוא היה גשר בין הומור עממי ליצירה מקורית; אמן שידע לדבר ללב של הקהל הרחב, ולספר את הסיפור הישראלי דרך הומור, חמלה ודיוק נדיר
יהודה בארקן הוא שם נרדף לתור הזהב של סרטי הבורקס; ז'אנר קולנועי ישראלי ששלט במסכים בשנות ה־70 וה־80 והפך לחלק בלתי נפרד מהזהות התרבותית המקומית. בארקן לא רק שיחק בתוכם: הוא היה מעמודי התווך שלהם, מי שגיבש את הסגנון, הביא אותו לקהל הרחב, ושדרג את ההומור העממי לכדי שפה קולנועית נפרדת.
סרטים כמו "צ'ארלי וחצי", "חגיגה בסנוקר" ו"אבא גנוב" הפכו לקלאסיקות כמעט מיד עם יציאתם. הסרטים שילבו תבניות קומיות פשוטות עם מבט חומל על המתח בין מזרח למערב, עוני לעושר, ישן לחדש. הוא הביא למסך דמות שלא הייתה מובנת מאליה באותם ימים – גבר שמצד אחד מקרין ביטחון, כוח ואפילו קצת מאצ’ואיזם, אבל מצד שני לא מפחד להרגיש, להתרגש ולהראות לב. השילוב הזה, של קשיחות ורכות, הפך אותו לדמות בלתי נשכחת שכל אחד יכול להתחבר אליה.
במקביל לקריירת המשחק, בארקן זיהה מוקדם את הפוטנציאל הטמון בתיעוד אותנטי של הרגע האנושי. סדרת סרטי המתיחות שלו, בהם הפך את המצלמה הנסתרת לכלי בידורי מרכזי, שינתה את היחס של הצופה לתיעוד, לחשיפה ולתגובה האנושית. אלה לא היו רק רגעים קומיים: זו הייתה מהפכה בדרך בה הציבור ראה את עצמו משתקף על המסך.
בתחילת שנות ה־2000 עבר בארקן שינוי אישי משמעותי, שכלל חזרה בתשובה והתרחקות חלקית מהזרקורים, אך הוא לא נטש את היצירה. להפך, הוא מצא בה דרך לבטא מורכבויות חדשות-עמוקות יותר. גם תפקידיו המאוחרים יותר, בסרטים ובטלוויזיה, נשאו איתם את אותו לב פתוח וחיוך בלתי נשכח.
גם היום, בעידן שבו הגבולות בין תוכן אישי, בידור וטלוויזיה מטושטשים, ברור עד כמה הגישה שיצר יהודה בארקן הקדימה את זמנה. הוא הניח יסודות לסגנון שמשלב קרבה, ישירות ורגש – והפך מודל לחיקוי גם מבלי שתכנן זאת.
למרות מותו באוקטובר 2020, יהודה בארקן נותר נוכח בזיכרון התרבותי הישראלי. לא רק בזכות הצחוק שגרם, אלא בזכות הדרך שבה הצליח לגעת בנפש הישראלית – ולהשאיר שם סימן.