עושים סדר: אחרי טרנד ה-AI - מה זה בכלל "סטודיו ג'יבלי"?

בכדי להדגים את היכולות של העדכון החדש, בחרו משתמשים רבים - בעידודו של אלטמן, כמובן - לג'נרט תמונות המציגות אותם או אירועים אמיתיים בסגנון סרטי האנימה של חברת האנימציה היפנית האהובה "סטודיו ג'יבלי". כך, החלו להציף את הרשת מכל עבר גרסאות אנימה חמודות ומלוטשות של כל דבר - מממים מוכרים ועד הצנחנים בכותל ו"השרוף", הכל ברוחם של "המסע המופלא", "הטירה הנעה" ושלל סרטי החברה. אבל לאלו מבינינו שאינם ספצים באנימציה יפנית, או אפילו אלו שלא חזקים במיוחד בשמות מסובכים, מה זה בכלל "סטודיו ג'יבלי"? מי זה הייאו מיאזאקי? איך דווקא הבחירה ביצירותיו לטרנד של בינה מלאכותית (AI) היא אירונית ביותר, ומה היא יכולה להגיד לנו על היחסים בחיינו בין טכנולוגיה ואמנות?

היסטוריה קצרה

את אותה עיקשות משפחתית (ואת מה שהבין בלימודי מדעי המדינה באוניברסיטה) הביא מיאזאקי גם לעבודתו בסטודיו האנימציה "טואי", מהגדולים והבכירים בארץ השמש העולה, אחרי שהוביל מחאות עובדים עבור שכר הוגן. הלוחמנות של מיאזאקי השתלמה כשהכיר אנימטור אחר בחברה, איסאו טקהאטה, שהפך לשותפו הקבוע. השניים עבדו יחדיו על סדרות אנימה שגידלו דורות שלמים בישראל - מ"הלב" (מרקו) ועד "היידי בת ההרים" - עד שהחליטו לצאת ב-1985 לדרך עצמאית עם "סטודיו ג'יבלי".

קשה לסכם במשפט השפעה כה עצומה שמתפרשת ממרצ'נדייז אינסופי (ופארק שעשועים תואם ומתוייר במיוחד ביפן); השראה ותחרות מתמדת עם מותגי אנימציה עצומים מהמערב כדוגמת "דיסני", "פיקסאר" ו"דרימוורקס"; שני אוסקרים (שניהם למיאזאקי עצמו, על סרטיו "המסע המופלא" ו"הילד והאנפה") והיד עוד נטויה; ובעיקר נוכחות קולנועית לא מבוטלת, אך עצם ההבנה שעשרות אלפי מעריצים מחכים מדי שנה למוצא פיו של אנימטור בן 84, שחרד לפרטיותו ומכריז על פרישה מדי כמה שנים - רק כדי לחזור בו ("הילד והאנפה" מ-2023 הוא הסרט האחרון שהוציא את מיאזאקי מתקופת ה"פרישה" שלו, שבשל גילו עשויה להיות הפעם סופית לחלוטין), יכולה לתת הסבר פשוט למה כל כך הרבה אנשים בחרו לעצב את דמותם הווירטואלית ברוח יצירתו של מיאזאקי בשבוע שעבר. ולמרות הפופולריות שהוא צבר בהפתעה גמורה, זו כנראה לא המחווה אליה ייחל.

איכות הסביבה ואנכרוניזם

"מיאזאקי מאמין שהתרבות המודרנית היא רדודה ומזויפת", כתבה החוקרת מרגרט טאלבוט על סלידתו של היוצר מטכנולוגיה עכשווית, "הוא מצפה לתקופה שבה גורדי שחקים כבר לא ישלטו בנוף". כמי שהעביר את שנות נעוריו בתקופת הבום הכלכלי והתיעוש שחוותה יפן בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, מיאזאקי הזדעזע מהמחשבה שהדאגה לטבע נזרקת הצידה לטובת התפתחות אקונומית. גיבוריו - מרביתם ילדים, ממרקו ועד פוניו מ"פוניו על הצוק ליד הים" - מוצאים מפלט בעולם מקביל, רחוק מהמודרנה, טבעי ופנטסטי כאחד.

נטייתו של המאסטר היפני להיות נון-קונפורמיסט והבנתו כי הדברים מורכבים מכפי שהם נראים, הובילו אותו ליצור בסרטיו תחושת אמביוולנטיות - אין טוב ורע מוחלט, אלא בעיקר חיכוך. "כשאני רואה אנשים דגים דגי טונה נדירים בהמוניהם, אני חושב: 'וואו, בני האדם הם נוראים (…) אבל כשמישהו מציע לי סשימי, כמובן שאוכל זאת בשמחה", אמר ב-2002 וזיקק את ראיית עולמו. במילים אחרות, דו הקיום לצד הטבע (אמונה שבעצמה מושרשת עמוק בתרבות היפנית) אינו מסמל עבור מיאזאקי רק את היכולת להרגיש טוב יותר עם עצמנו, אלא גם את הידיעה שהטבע - ממש כמונו - הוא דבר חי ואמביוולנטי, וגם לו מגיעות זכויות ודאגה לשלומו.

ג'יבלי נגד העולם

"אמנות הפכה סוף-סוף לנגישה", כתב משתמש אחד ב-X (לשעבר טוויטר); "הסגנון של ג'יבלי הוא פשוט וחסר השראה - גרסת ה-AI נראית טוב בהרבה", הפליא לטעון משתמש אחר מרובה עוקבים בעקבות הטרנד של השבוע החולף. לקרוא את הטענות הרחבות והשטחיות הללו ביחס לעבודה כה מורכבת כמו של מיאזאקי, שדוגמה לכך ניתן למצוא בעובדה שסרטו "הרוח העולה" כולל סצנה בת 4 שניות בלבד שהעבודה עליה נמשכה יותר משנה, מרגישה כמו אוקסימורון, אבל אולי זה הסממן המדויק ביותר לתקופה שאנחנו חיים בה וההפשטה של מושג האמנות. לא עוד ביטוי אישי, ספציפי, מלא רגש - אלא עוד מוצר, עוד דבר שיכול להיווצר בכמויות ובמהירות, ולהיזרק באותה המהירות. כשחושבים על כמויות המים העצומות שבוזבזו (כפי שהעיד אלטמן בעצמו השבוע) בכדי לקרר את שרתי החברה בעקבות אלפי הג'נרוטים שהתבקשה לעשות, או באותה המידה - ציוץ ב-X של החשבון הרשמי של הבית הלבן המציג את מקרה עצירתה הטרי של מהגרת בוכייה מהרפובליקה הדומיניקנית בגרסת ג'יבלי - קשה שלא לדמיין את מיאזאקי תולש שערות מכעס, אי שם ביפן הרחוקה.

אולי לא צריך לדמיין: "אני נגעל לחלוטין", אמר היוצר היפני בסרטון מ-2016, כשנשאל לדעתו על דמו ראשוני של טכנולוגיית AI, "זו טכנולוגיה שיכולה להציג לנו תנועות גרוטסקיות שאנחנו, בני האדם, לא יכולים אפילו לדמיין (…) מי שיוצר דברים כאלו לא יכול אפילו להבין מהו כאב".

האם כולנו שותפים לפשע? לא בהכרח - יש משהו תמים וחמוד ברצון הראשוני לראות את עצמך אי שם במציאות מלוטשת הרבה יותר (לפני שזה נהיה טרנד מטרחן שאפילו המזכירה בקופת החולים שלכם עושה), אבל אם אנחנו רוצים לחלוק כבוד לאדם שהשקיע את כל חייו בלהזכיר לנו לדאוג לטבע שסביבנו ולחשוף אותנו לקסם שבאמנות הידנית והפרסונלית, אזי שצפייה באחד מסרטיו בוודאות תספק לנו יותר מתמונה אחת קטנה חביבה, שתיעלם מראשנו בין רגע.