הדוקו הזה נותן זרקור על הקורבנות שלא היו מספיק ישראלים כדי לעניין אותנו

לפני כמעט 23 שנה, ב-4 באוקטובר 2001, יצאה לדרכה טיסה 1812 של חברת סיביריה איירליינס, שהמריאה מנמל בן גוריון לנובוסיבירסק שברוסיה. המטוס נשא על סיפונו 66 נוסעים, 51 מהם היו אזרחים ישראלים, רובם עולים מחבר העמים, ו-12 אנשי צוות. זמן קצר לאחר ההמראה, התרסק המטוס מעל הים השחור. איש מנוסעיו לא שרד. מתוך 78 נספים, נמצאו רק 13 גופות.

הכול בסיפור הזה טראגי: האירוע עצמו, המסקנות הלא-ברורות שאפשרו לכל מי שהיה לו חלק בדבר להתחמק מאחריות, ובעיקר חוסר העניין של ישראל בקורבנות, שרובם היו עולים חדשים מחבר העמים.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

•  דיון בריאיון ראשון מאז חשפה את מחלתה: "זה כאילו שחונקים אותך"
• "בחורים רעים" שומר על קצב, הומור ואקשן - ועושה כבוד לשורשיו
• צחי הלוי משחק בסדרה שוודית. אלמלא הוא, לא היינו כותבים עליה

בשבוע שעבר שודר ב-yes הדוקו המסקרן של הזוג איליה ועירית זלצר, "טיסה 1812: לגלות את אמא". איליה התייתם מאמו, אוקסנה, כשהיה בן 13, לאחר שנהרגה באסון המטוס. למרות שאיבד את אמו בגיל שהזיכרון כבר יציב, איליה מבין בשלב מסוים שהוא לא זוכר מאימא שלו כלום. הטראומה הייתה כל כך חזקה שהיא גרמה לו לשכוח מכל מה שקשור באובייקט שנקרא "אימא". 20 שנה אחרי, הוא מחליט לצאת למסע עם שתי מטרות: להיזכר באימא ולהבין מי באמת עומד מאחורי הפלת המטוס.

את הסרט הזוג זלצר התחילו לצלם אי-שם ב-2018. תחילה הקורונה עיכבה אותם, ואז - כמו גזירה משמיים - התחילה המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. כך מצא עצמו איליה יוצר קשר עם בכירים מרוסיה ומאוקראינה, בלב המלחמה האיומה בין השתיים, כדי לדבר על סוגיה מלפני שני עשורים שקושרת בין שתי המדינות.

בזיכרון הקולקטיבי, האחראית על האסון הייתה אוקראינה, שלכאורה שלחה במקרה טיל תועה במהלך אימון צבאי. למרות שאוקראינה מעולם לא לקחה אחריות חוקתית, היא שילמה פיצויים למשפחות השכולות כחלק מהסדר עם ישראל, שמיהרה לסגור את התיק. כעת, לראשונה מזה 20 שנה ובשיא המלחמה האכזרית שכפתה רוסיה על אוקראינה, איליה יוצא לחקור האם אוקראינה היא באמת האחראית לאסון של מטוס שטס מישראל לרוסיה.

לאחר האסון, המשפחות השכולות התאחדו לכדי קבוצה אחת גדולה שרצתה לקבל תשובות, אבל המנטליות לא איפשרה להם להיות נחרצים ובטח שלא לבוא בדרישות ותלונות למדינה. אלה היו אנשים שהתחנכו בברית המועצות, שלאורך עשורים סרסה את אזרחיה, והרגילה אותם לא להתווכח עם השלטון ובטח לא לבוא אליו בטענות. בנוסף לכל זה, בימים ההם, לעולים חדשים (גילוי נאות: עליתי בילדות מאוקראינה) הייתה תחושה שעדיף כמה שפחות לדבר כדי לא למשוך תשומת לב שלילית.

כמה חודשים לפני אסון המטוס אירע הפיגוע בדולפינריום. רוב הנרצחים היו נערים ונערות שעלו מספר שנים לפני כן ממדינות חבר העמים. אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל דאז, הגיע לנחם את המשפחות האבלות ולאחר שיצא מהן כינס מסיבת עיתונאים ונשא נאום שעד היום זכור בעקבות המשפט שלו: "גם איפוק הוא מרכיב של כוח". למרות שהתכוון לחיוב, הסאבטקסט של הדברים של שרון היה שהוא התרשם מהיכולת של המשפחות להתאבל בנימוס, בלי להשתולל, לכעוס ולחפש אשמים.
אותה המנטליות היא שאפשרה בהמשך למדינת ישראל להתייחס לאסון האווירי האזרחי הקשה ביותר בתולדות המדינה - כאילו לא היה כלל.