אסטרואידים וירקות אחרים: הסרט החדש של וס אנדרסון לא מאכזב - אבל גם לא מפתיע במיוחד

השנה היא 1955, בעיירה המדברית (והבדיונית) אסטרואיד סיטי שבארצות הברית. הכנס המסורתי של צופי הכוכבים וצוערי החלל מופרע באופן מפתיע על ידי אירועים בלתי רגילים, וכעת הם אינם רשאים לעזוב את העיירה. זה בערך כל מה שאפשר לחשוף על העלילה של "אסטרואיד סיטי" מבלי לספיילר.

לכתבות נוספות בתרבות ובידור:

• דנה אינטרנשיונל חושפת: "החיים שלי הם לא מסיבה אחת גדולה"
• זואי 101 - האיחוד: נחשף הטריילר לסרט המבוסס על הסדרה המצליחה
• שלישיית הפופ-אופרה האיטלקית "איל וולו" תגיע להופעה אחת בישראל

זהו סרטו ה-11 של הבמאי האמריקני וס אנדרסון ("משפחת טננבאום", "מלון גרנד בודפשט"). בדומה לסרטיו הקודמים, גם "אסטרואיד" מורכב מסיפור בתוך סיפור וזה עשוי להיות מבלבל מעט: הסרט נפתח בשחור לבן, בקריינות של בריאן קרנסטון ("שובר שורות") בתיאטרון בשנות ה-50. קרנסטון מספר לצופים על מחזה שעוסק בעיירה "אסטרואיד סיטי" - ואו אז מתחיל ציר העלילה השני והמרכזי, כשהסרט נצבע בצבעים, ואנחנו הצופים חוזים בהצגה עצמה אותה שמתרחשת בעיירה.

על אף התסבוכת, עיקר הסרט עוסק באירועים בעיירה השוממת ועמוסת הסטריאוטיפים של "עיירה-מדברית-אמריקנית-מיושנת" (ולי בעיקר הזכירה את העיירה מ"מכוניות"). ב"אסטרואיד", נערכת בכל שנה תחרות על מלגה ממשלתית לכמה נערים ונערות גאונים בתחום של חלל ומדע. אירוע דרמטי ומעורר פליאה מביא לכך שעל העיירה מוטל סגר ממשלתי, ובני הנוער הגאונים ומשפחותיהם מוצאים עצמם תקועים במקום המשמים.

הדמויות המרכזיות בסרט הן אוגי סטינבק (ג'ייסון שוורצמן), צלם מלחמות אדיש ומצולק, בנו וודרו (ג'ייק ריאן) שמגיע להתחרות על המלגה הממשלתית ומידג' קמפבל (סקרלט ג'והנסון), כוכבת סרטי קומדיה מדוכדכת מעט שהגיעה עם בתה דינה. ארבעתם מתחברים אחד לשני ככל שהאירועים מתקדמים והיחסים ביניהם מובילים את העלילה. מלבדם, בסרט משתתפים גם טום הנקס, מרגו רובי וסטיב קארל בתפקיד שראוי לספין-אוף משלו, וכן שחקנים שכבר עבדו עם הבמאי בעבר ובהם ג'ייסון שוורצמן, טילדה סווינטון, וויליאם דפו ואדוארד נורטון.

"אסטרואיד סיטי" מצליח לגעת בעדינות בנושאים רבים: בני הנוער המנודים שמתחברים אחד עם השנייה בזכות המוזרויות שלהם; מערכות היחסים של הנערים עם הוריהם; ומערכות היחסים שנרקמות בין הזרים שנקלעו לסגר בעיירה (ומעוררות זיכרונות מודחקים מתקופת הקורונה). כולם מחזיקים בתוכם שאלות מורכבות ומתובלים עם הומור קריקטוריסטי, כיאה לאנדרסון.

בכלל, הסרט כולו הוא מאוד בסגנון "וס אנדרסוני" כזה: פלטת הצבעים הפסטלית שכל כך מזוהה איתו, התפאורה הקצת-שטוחה-אבל-עם-זאת-מרשימה-מאוד, הדיאלוגים הרבים, ואיך לא - הסימטריה. הסימטריה היא הדבר הבולט ביותר מבחינה ויזואלית. היא יפה ומרגיעה את העין, ויחד עם זאת לפעמים מרגישה תבניתית ומאולצת. אנדרסון לא נסוג לרגע ממה שכל כך מזוהה איתו, ומנצל את התבניתיות בחכמה כדי לסמן לצופה מתי זה הזמן לשים לב שמשהו עומד להשתבש או שיש פרט חשוב ברקע שיצוץ בהמשך.

התבניתיות הזו נותנת לסרט מסגרת. הצילומים אולי נדמים כחסרי עומק אבל ויזואליה שטוחה משאירה מקום לאופי של שלל הדמויות בסרט, לעומק של מערכות היחסים ולדיאלוגים שמניעים את העלילה בחוכמה.

ועדיין, יש גם דברים שפחות עובדים: אנדרסון אוהב לסבך את הצופה, כך שהמעברים בין קווי העלילה די מבלבלים ולא תמיד ברור מה המטרה שלהם. בהתחלה, הסרט מרגיש ארוך ואיטי ממה שהוא באמת ולוקח רגע להיכנס לסיפור, אבל אחרי שעוברים את המשוכות הללו הקצב מתחיל לעלות והדמויות עושות את שלהן.

"אסטרואיד סיטי" הוא סרט קליל, מצחיק לעיתים, מעורר מחשבה ושווה ביקור בקולנוע. עם קריצה לתקופת סגרי הקורונה, מחשבות פילוסופיות על משמעות החיים, בדיחות נונסנס ורשימת שחקנים שכוללת כוכבי ענק - הסרט מצליח להשאיר את הצופה מסוקרן ומחובר. בסופו של דבר, אנדרסון עונה על כל הציפיות - המוצדקות בהחלט - אך גם לא מרשים עם משהו שלא ראינו בעבר בסרטים שלו.