שונית חמד פרג'י על ההחלטה לעזוב את הארץ בצל המלחמה: "רציתי להציל את בנותיי מהזוועות"

19 ימים לפרוץ מלחמת חרבות ברזל ששינתה את פני מדינת ישראל לעד. מספר הנרצחים הבלתי-נתפס, מניין השבויים שנחטפו לשבי החמאס והנעדרים שגורלם עדיין לא ידוע. האזעקות והאיומים מצפון ומדרום. כבר 19 ימים שהנפש לא יודעת מנוח, החרדות מתגברות ופחד הקיום הוא ממשי. אי-אפשר לתאר את גודל הקטסטרופה שאנחנו נמצאים בה.

הדוגמנית ומשפיענית הרשת שונית חמד פרג'י, אשתו של הכדורגלן תומר חמד, חשפה הבוקר (רביעי) כי היא וארבע בנותיה החליטו לצאת מהארץ עד שיגיעו ימים טובים יותר. בסרטון שהעלתה לחשבון האינסטגרם שלה, סיפרה בדמעות על שעבר עליה ועל בני משפחתה מאז השבת השחורה ההיא: "השעה 2:00 בלילה", סיפרה בפתח דבריה, כשהיא ממררת בבכי, "בא לי לספר את מה שעובר עליי. אני לא יודעת מאיפה להתחיל, ובטח כמוני יש עוד את כל המדינה בערך. מי אני בכלל שאבכה ואתלונן? תודה לאל, הקרובים אליי לא נחטפו, לא נרצחו, אבל קרובים אליי זה בעצם כל המדינה, לא? זה מה שכולנו מרגישים עכשיו".

לכתבות נוספות:

• שחף רז מהמילואים: "טליה דואגת, אבל היא ביקרה כאן וזה הרגיע אותה קצת"
• כוכבים בהוליווד לביידן: "לא לנוח עד שבני הערובה ישוחררו"
• אליעד שר לכבוד בן ה-9 שחגג יום הולדת בשבי - ופרץ בבכי בשידור

ב-12 השנים האחרונות נדדה המשפחה בחו"ל בעקבות תומר, ששיחק בליגה האוסטרלית, הבריטית והספרדית. עם הצטרפותו להפועל באר שבע, תומר, שונית והבנות חזרו ארצה ביולי של השנה שעברה. "כמו שרובכם יודעים, אנחנו גרים בדרום, באזור באר שבע. ב-30 או 40 השעות הראשונות, מאז שהכול התחיל, לא יצאנו מהממ"ד ואלה היו הרגעים הכי מפחידים שהיו לי בחיים. ברגע שהיה נדמה שיש שעה של שקט, פשוט לקחנו תיק גב, יצאנו כל המשפחה ונסענו להורים שלי בצפון. מאז היינו שם, נדדנו, קצת אצל ההורים, קצת אצל האחים, קצת אצל חברים. ממש כמו נוודים. השארנו הכול מאחור והרגשנו שאנחנו עושים את הדבר הכי הגיוני שיש - לעזוב את הדרום וללכת למקום מבטחים.

"מאז אני מנסה להמשיך לחיות בסיטואציה הנוכחית בדיוק כמו כולכם, להסתיר מהילדות בכל יום מה קורה ולקוות שיהיה טוב. תוך כדי הכול, אני כמובן מתעסקת בהסברה כמה שאפשר. יש לי הרבה עוקבים מכל העולם, כך שאני מתעסקת בהסברה ומנסה לשכנע את כל החברים שלנו מהעולם מיהם הטובים ומיהם הרעים, וכמובן לגייס תרומות, להעלות את כל שמות החטופים והנעדרים, לבקר בקיבוצים בצפון שנמצאים ליד ההורים שלי, לשמח ילדים, לעזור עם אספקה לחיילים - וכל מה שאני יכולה".

ביום ה-12 למלחמה, היא גילתה, משהו השתנה. "תומר התבקש לחזור לאימונים בדרום, אז אמרתי, 'עד כאן, אני לא נשארת פה'. איך אתן לו לנסוע עכשיו לדרום? אני בטח לא נוסעת עם הילדות שלי למקום שאני לא מרגישה שהן בטוחות, ואני גם לא רוצה להישאר אצל ההורים בצפון כי גם שם כבר התחיל להיות לא בטוח - ובטח לא אתן לו לנסוע הלוך-חזור כל יום לאימון ולהיות בדרכים ולהסתכן. ואז אמרתי לו, 'מאמי, אני אורזת ונוסעת - לא יודעת לאן'.

"לא היה לי מה לארוז כי היינו אצל ההורים ולא היה לנו כלום איתנו, אז ביקשתי משכנה שתעשה לי איזו אריזה כזו מהירה מהבית, ושלחתי את הדברים במונית. משם, נסענו לשדה תעופה לאחד המקומות שגרנו בו. בגלל שהמצב בעולם כרגע לא בטוח, אני לא אגיד לאן - אבל מקום שאני יכולה לתת לילדות שלי רגע של חיים רגילים, אפילו לא אגיד 'ביטחון' - כי גם כאן לא מרגיש בטוח. וזהו. תומר בא איתנו, שם אותנו, ראה שאנחנו במקום טוב - ונסע חזרה לישראל לאימונים".

"מה אני אגיד לכם? עכשיו אני פה כבר כמה ימים, כאילו במקום יותר בטוח אבל בעצם לא. ברחתי מהחדשות ואני לא שומעת כבר אזעקות ואין טילים - אבל עדיין עסוקה בהסברה ועדיין רואה סרטונים ומנסה לשכנע את העולם מיהם הרעים. רציתי לשתף שלמרות שאני רחוקה פיזית, אני עדיין רוצה להיות שם בישראל. אני עדיין רוצה לעזור, אז אם מישהו צריך עזרה בכל דבר - אם זה תרומות, אם זה עזרה בהסברה, אם זה כל דבר שאתם רק צריכים - תפנו אליי, אני מנסה לעזור בכל מה שאני יכולה מכאן.

"אני לא יודעת מה יוליד יום", הוסיפה פרג'י, "ואני גם לא מצפה לשום דבר - ומי אני בכלל שאני אבכה? הלב שלי עם המשפחות השכולות, עם המשפחות של הנעדרים והחטופים, ואיך אני בכלל מעזה לבכות? מתפללת שהחיילים שלנו יחזרו בשלום ושהחטופים שלנו יחזרו בשלום ושננצח".