"בהתחלה פחות האמינו בי, עם הזמן הבנתי שזה מנוע עבורי"

ציפי ביטון הייתה רגילה לראות את הבן שלה אימרי מגלם לרוב את דמות ה"גבר המחוספס", ה"מאצ'ואיסט", אם תרצו. חייל בארגון פשע, גיבור צה"ל או נרקומן בגמילה. אין פלא, אם כן, שכשהיא צפתה בו בסצנה אינטימית עם גבר, היא פרצה בצחוק בלתי נשלט. "אחרי ששודרה הסצנה ההיא ביני לבין עוז זהבי, אימא שלי התקשרה אליי ולא הפסיקה לצחוק במשך 20 דקות", מספר ביטון בריאיון לדיגיטל 13. "ניסיתי לדבר איתה, אבל היא פשוט לא הפסיקה לצחוק".

לכתבות נוספות:

• "אני חושב שפספסו אותי בארץ, אבל יש לי תחושה שיגלו אותי מחדש"
• "אמא נפטרה בפתאומיות. מאז יש גוש בבטן שמכביד על הכול"
• "אנחנו דור נורא אבוד, בני 30+, עדיין רווקים ומקבלים תמיכה מההורים"

כמה מילים עבור מי שלא צפה: הסצנה המדוברת היא מתוך הסדרה "העיר הטובה" (HOT) שכתב וביים אלירן אליה, והגיעה לסיומה בשבוע שעבר בתום תשעה פרקים. בסדרה גילם ביטון את דוד, גיי מוצהר שמקיים מערכת יחסים עם אדם (עוז זהבי), מחנך בתיכון אשר מתקשה להתמודד עם הזהות המינית שלו. כשביטון נבחן לסדרה, הוא התכונן דווקא לתפקיד של אדם, אלא שהבמאי העדיף לבחור בו כמי שישחק את דוד. "אלירן היה סופר אמיץ לקחת מישהו שהוא אנטי-טייפקאסט לדמות הזו וללכת עליו בכל הכוח. הוא פשוט האמין בי".

ואתה האמנת בעצמך?
"לא, לא האמנתי שאני יכול לגלם את התפקיד הזה וגם אמרתי את זה כמה פעמים לאלירן. אמרתי לו, 'שמע, אתה הורס לעצמך את הסדרה בזה שאתה מלהק אותי. יש לא מעט שחקנים שיעשו את התפקיד הזה פי 10 יותר טוב ממני', אבל הוא פשוט התעקש. ההתעקשות שלו גרמה לי להבין שאני כן יכול להביא את זה למרות שהיו לי לא מעט חרדות לפני יום הצילומים הראשון. בסוף, זה אחד התפקידים שאני הכי גאה בהם וזה גרם לי להבין שאני יכול לקיים עוד תפקידים שלא חשבתי שאוכל לעשות לפני. זה הרבה בזכות אלירן ואני מוקיר לו תודה על זה".

שנדבר רגע על אותה סצנה עם עוז? מאוד נועזת יש לציין.
"את יודעת? דווקא הסצנות האינטימיות פחות הלחיצו אותי. עבורי, היה הרבה יותר קשה ומאתגר לשחק את סצנת הפרידה מאדם. היה בה משהו סופר אינטימי ועמוק שאני ועוז היינו צריכים לייצר. בסופו של דבר, סצנות סקס זה משהו מאוד פיזי. נכון, צריך להתמסר וללכת עד הסוף אבל זה לא פוגש אותך בתוך המקומות שחבויים בלב שלך. אני חושב שאני ועוז צלחנו את הסצנות האלו בצורה יפה כי מאוד התחברנו. הצלחנו לאהוב אחד את השני על הסט ולהיות אחד למען השני, ונראה לי שזה תרם לנראות ולסצנה עצמה".

כצופה, אני מסכימה. 
"אנשים שלא הכירו אותי לפני הסדרה היו בטוחים שאני גיי, שקורה משהו ביני לבין עוז. הצלחנו לבוא בצורה סופר מקצועית לתוך הדבר הזה ולשים את הלב שלנו על השולחן. עוז אמר באחד הריאיונות שלו שבסוף, אהבה היא אהבה. הזדהיתי עם זה מאוד. בסוף, גם בנשיקה, כשאתה עוצם את העיניים אין כל כך הבדל, למעט הזיפים".

עוז גם אמר שהוא צפה בסדרה עם אשתו והיו רגעים שהוא הובך. איך היה לך לצפות בה עם תמר, בת הזוג שלך? 
"תמר תמיד בעד האומנות, אם היא משרתת את הסיפור. תמר התרגשה אבל בעיקר, נראה לי, שהיא הייתה גאה בי".

ורק אימא שלך קיבלה את זה בהומור.
"הביך אותה לראות את הבן שלה בסצנה אינטימית עם גבר. הבנתי אותה, זה מצחיק. אחר כך היא שוב צפתה בסצנה והפעם היא כבר התרגשה מעצם הסיפור של הסדרה".

אפרופו אימא שלך, סיפרת בעבר שהיא לא ממש אהבה את ההחלטה שלך ללמוד משחק. נראה לי שהיום היא חושבת אחרת.
"בשנים הראשונות, במיוחד בתקופת לימודי המשחק, היא חשבה שעשיתי את הטעות הכי גדולה של החיים שלי בכך שעזבתי את משרד הביטחון והלכתי ללימודים האלה. כיום, אימא שלי היא המעריצה הכי גדולה שלי. מותר לי להגיד את זה כי גם אני המעריץ הכי גדול שלה".

 

"הבנתי אילו מחירים אני צריך לשלם כדי להיות השחקן שאני רוצה להיות"

 

עם למעלה מעשור של קריירה בתחום, נראה שההחלטה לעזוב משרה נוחה למען החיים השבריריים כשחקן הוכיחו את עצמם. מאחורי ביטון (35) רזומה ארוך של תפקידים בטלוויזיה ("שעת נעילה", "בעלת החלומות", "בני אור"), בתיאטרון ("עד ראייה", "אל עצמי") ובקולנוע ("רוח חדשה", תפקיד עליו קיבל את פרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בבוסטון לשנת 2017). מכובד, במיוחד עבור מישהו שהתגלגל לעולם הבמה לגמרי במקרה.

זה קרה במפגש מקרי עם השחקן והמורה למשחק ששי סמוכה אשר הזמין אותו ללמוד אצלו בסדנה, ומבלי להתכוון שינה את מסלול חייו. בריאיון עבר, סיפר ביטון כי סמוכה היה "הראשון שזיהה אצלי כישרון, הוא האמין בי ודחף אותי כאילו הייתי ילד שלו". אחרי שנתיים בסדנה, החליט להירשם ללימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, שם סיים שלוש שנות לימוד והשאר היסטוריה. אלא שמי שהיוו מנטורים של ממש עבור אחד, היו לכאורה סיוט של אחרים.

לפני כחודשיים פורסם בכאן 11 תחקיר על לוינשטיין וסמוכה ועל הנעשה בתוך כותלי בית הספר. נגד הראשון, מנהל ומייסד הסטודיו, עלו טענות מצד תלמידים על הצעות מגונות וניצול מרות לכאורה. נגד השני הובאו עדויות על השפלות ואף על אלימות פיזית. כששאלתי את ביטון כיצד הרגיש עת נחשף לפרשה, הוא השיב: "אני לא יכול להתכחש לשום הרגשה או תחושה של אף סטודנט אחר שעבר אצל ששי. אני לא יכול. מה שאני כן יכול זה להתייחס לחוויות שלי מולו.

"אני מוקיר לו וליורם תודה ואני עוד אעשה את זה מלא שנים. שניהם היו עבורי מורי דרך. ששי הכניס אותי לתוך המקצוע, הוא גילה אותי ופתח לי כל כך הרבה חדרים שלא ידעתי שקיימים אצלי - וזה לאו דווקא מהמקום שדיברו עליו בחדשות. ששי היה סוג של אח גדול עבורי במקצוע הזה והוא באמת הוביל אותי להיות שחקן. הזיכרונות והחוויות שלי ממנו הן רק טובות. ממש. אבל שוב, אני לא יכול להתכחש לשום תחושה של אף סטודנט שעבר אצלו משהו כזה או אחר. אני לא חוויתי ולא הייתי עד לדברים האלה. ספגתי ממנו ומיורם רק ידע בכל הקשור לעולם המשחק".

את הלימודים, הוא אומר, בכלל לא תכנן לסיים. "בשנה ב' חשבתי כזה, 'וואלה, מה אני עושה פה?'. התכוונתי לשחרר את זה. ממש היה רגע בשנה הזאת שהייתי קרוב מאוד לקחת את הדברים שלי, להתעופף משם ולא לחזור לעולם - אבל אני הכי שמח שזה לא קרה בסוף".

מה בעצם גרם לך להישאר?
"דבר ראשון, התאהבתי בדבר הזה שנקרא עולם המשחק. דבר שני, לא הייתה לי שום תוכנית מגירה. לא בגרות, לא לימודים, לא כלום וזה היה המקום היחיד שלא הייתי צריך בו שום תעודה. הייתי צריך רק את הלב שלי ואת הכישרון ובאמת להשקיע. בשנה ב' לא באמת השקעתי. חשבתי שהכול זה פוזה, ומשחק זה כזה להיות מגניב וחתיך ולא יודע מה. רק בסוף שנה ב' הבנתי שמשחק זה בכלל הלב, החוויות שצברת בחיים, החיבור הרגשי שלך, הרצינות, המקצועיות שלך ועוד 1,001 פרמטרים. ביום שהבנתי את זה נהיה לי הרבה יותר קשה".

למה?
"כי הבנתי אילו מחירים אני צריך לשלם עכשיו כדי להיות השחקן שאני רוצה להיות. התאבדתי על זה. באמת. יכול להיות שגם למשפחה שלי היה חלק בזה, בכך שהם פחות האמינו בי בתקופת הלימודים והיה לי את הרצון להוכיח שעשיתי את הבחירה הנכונה שאני כן ראוי ואני כן יכול להיות שחקן. הרבה פעמים אני מונע מהמקומות האלה, אז יכול להיות שגם הפעם זה עבד קצת לטובתי, זה שהיה קצת חוסר אמונה או שאנשים חשבו שעשיתי בחירה לא נכונה. זה אולי ערער אותי בשלב מסוים, אבל עם הזמן הבנתי שזה יכול להיות אחלה מנוע עבורי".

 

בחזרה לליל הפיגוע, מרץ 1975

 

השבוע ישודר בבכורה טלוויזיונית הסרט "סבוי", דוקו-דרמה של כאן 11 המגולל את סיפורה של כוכבה לוי, צעירה שנתפסה כבת ערובה בזמן הפיגוע במלון סבוי בתל אביב במרץ 1975. בסרט, מגלם ביטון את אבי עזיקרי, המאהב של כוכבה שנקלע יחד עימה לזירת האירוע. "האמת, זו דמות סופר מורכבת שבהתחלה היה לי קשה לגשת אליה. אבי הוא האנטי-טייפקאסט שלי. הייתי צריך לשרת בסיפור הזה את המאהב של כוכבה - שזה עוד היה החלק הקל, אבל היה גם את החלק של ההתמודדות של עזיקרי עם מה שקורה".

 

 

"אבי היה הגבר הכי חזק במלון, אבל הוא לא לקח איזשהו 'תפקיד פיקודי', נקרא לזה. הוא לא לקח אחריות על הסיטואציה, אבל אני לא יכול לשפוט אותו. הוא כאילו בחר להיעלם כדי להישאר בחיים. זה לא משהו שאני הייתי עושה אבל הבנתי את המקום שלו בתוך היצירה, הבנתי מה הוא משרת בתוך הסיפור והשתדלתי לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. אבל שוב, אני לא יכול לשפוט אותו. תחשבי רגע על עצמך, נניח, במצב כזה".

התקף לב.
"בדיוק. יש אנשים שיכולים להגיד, 'אני הייתי לוקח את הנשק ויורה - תמות נפשי עם פלישתים'. אבל בסופו של דבר, כשאתה נמצא בסיטואציה כזאת אתה יכול ברגע אחד להשתתק ולנסות להיעלם. בסוף, בצורה הכי אנושית, תרצה להישאר בחיים. זה נראה לי מה שאבי רצה. הוא באמת ניצל, וגם כוכבה וגם אחד המחבלים שהצליח להישאר בחיים".

יצא לך לדבר עם מישהו מבני המשפחה של אבי?
"כן, והאמת שזו לא הייתה שיחה כזאת קלה. אני חושב שהם חשבו שאבי לא יוצא טוב בסרט ומאוד כאב לי לשמוע את זה".

מה ענית להם?
"ניסיתי פשוט להגיד שבסוף, אני כלי בתוך יצירה. אני בא לשרת סיפור של בימאית ואני צריך לעשות את זה על הצד הטוב ביותר. הזדהיתי איתם כי כשהייתי בסט הצילומים, והיה רגע שאבי היה צריך לשבת בצד ולא לעשות כלום - המנגון של אימרי רצה לקום ולפעול עכשיו, בתוך הסיטואציה. אבל לא יכולתי לעשות את זה וזה גם לא מה שקרה בפועל, אז אני מבין את המשפחה שאולי היה לה קשה קצת לצפות בסרט. ממש רציתי שכשבני המשפחה שלו יצפו בסרט הם יראו את זה כסוג של מזכרת יפה, כי האירוע כמעט ולא דובר בכלל".

לפני כמה שנים הלוי ועזיקרי הלכו לעולמם. היא לא זכתה לראות את הסרט שמביא את סיפורה לקדמת הבמה ומנסה לשנות את הנראטיב שהתקבע מאותו לילה נורא. אחרי אירוע החטיפה, קראו לה בתקשורת פרוצה. היא הרי הייתה שם עם המאהב שלה. הם התעלמו לגמרי מהעובדה שכוכבה גילתה תושייה לא מובנת מאליה, ובאומץ רב הייתה זו שתיווכה בין המחבלים הפלסטינים לבין כוחות הצבא שכיתרו את המלון.

יש בסרט הזה מעין צדק מאוחר לכוכבה. 
"נכון. כוכבה היא באמת הגיבורה של כל האירוע. במסגרת ההכנות לתפקיד עשינו עבודת תחקיר די מעמיקה וקראנו קצת מהיומנים שלה, והאישה הזאת פשוט מדהימה, באמת מדהימה. גם דאנה (איבגי, שמגלמת את כוכבה - מ.ד) עשתה תפקיד מושלם. היא הייתה פרטנרית חלומית".

אחותה של כוכבה סיפרה לאחרונה שאחרי הפיגוע היא אובחנה כהלומת קרב.
"ברור, את מכירה מישהו שהיה יכול להתמודד עם אירוע כזה שהוא היה יוצא ממנו כאילו שהכול קול? היא פאקינג הייתה בלב התופת. אין יותר פוסט-טראומה מזה".

 

"ככל שנציף את הנושא - כך נגרום ליותר פוסט-טראומטיים לטפל בעצמם"

 

והוא מכיר את המונח פוסט-טראומה מקרוב, אולי אפילו קרוב מדי. ביטון, ששירת בחטיבת הנח"ל, נלחם במלחמת לבנון השנייה ובסופה קיבל אות הצטיינות ממפקד החטיבה וגם צלקות שמלוות אותו שנים אחרי. "הייתי סמל מחלקה ועברנו את הסלוקי", סיפר בעבר על המלחמה ההיא. "הפלוגה שלי הייתה שבורה. היינו תשעה ימים בלבנון בלי אוכל ומים, והיה איתנו עוד גדוד שהיו לו שבעה או שמונה הרוגים. אני זוכר שאני מפנה את אחד ההרוגים בירידה, ממש מחזיק את עצמי לא ליפול, ורק בסוף אני קולט שכל הדם שלו נזל לי על הפרצוף. כולי אדום".

אחרי שנים, רק בזכות מפגש עם לוחמים ממלחמת יום הכיפורים במסגרת ההכנות לסדרה "שעת נעילה", הוא הבין שיש שם למה שעובר עליו מאותם ימים בלבנון: פוסט-טראומה. מאז, הפך את העלאת המודעות לנפגעים למשימת חייו: הוא מדבר על זה בריאיונות, מרצה בפני קהל על הסיפור שלו ומסייע לכל מי שפונה אליו ברשתות. לפני כשנתיים הוא גם הגיע לכנסת, שם חשף את סיפורו בפני הוועדה לטיפול ולסיוע לנפגעי הלם קרב.

משהו השתנה מאז הוועדה? חלפו שנתיים, חל שיפור בטיפול בנפגעים?
"חד משמעית כן. בכלל, אני חושב שהמודעות לפוסט-טראומה עלתה במאות אחוזים ממה שהיא הייתה לפני שנתיים או שלוש. הפרויקט שאני מנסה לקדם - שהוא מתן כלבי שירות ללוחמים פוסט-טראומטיים, צמח בצורה מטורפת. אני קיבלתי את הכלב השמיני בפרויקט הזה, והיום כבר יש בחוץ 100 כלבים שזה מטורף. גם ההכרה במשרד הביטחון הפכה להיות תהליך הרבה יותר נגיש ונעים מבעבר".

"מי שעדיין לא אובחן מרגיש הרבה יותר בטוח היום ללכת למשרד הביטחון, לדבר את זה, לנסות לפתור את זה ולבקש את עזרה. זה הדבר לשמו ייחלנו. רצינו שאנשים לא ישבו בבית ויסבלו, אלא יבינו שיש אצלם איזו בעיה שהם צריכים להתחיל לטפל בה. יש לא מעט לוחמים בכל הגילים - החל מצעירים שסיימו צבא לא מזמן ועד לכאלה שהשתחררו כבר לפני 20 שנה - שהרגישו ביטחון להגיע ולבקש עזרה והיום הם כבר מטופלים".

ומה עם אלו שעדיין לא מבקשים עזרה? איך גורמים להם לעשות את זה?
"זה מה שנקרא 'תהליך'. האחריות היא על מי שנמצא כבר בתוך התהליך של הטיפול. צריך לדבר על זה, להנגיש את הנושא ולשים אותו על המפה. אני מאמין שכל ריאיון שאני מדבר על זה, כל כתבה שאני מציף את הנושא או בכל פעם שאני מדבר על זה ברחוב, זה נותן לגיטימציה לאנשים לבוא ולפתוח. אני מאמין שיצטרפו אליי עוד הרבה אנשים שמרגישים ביטחון לשתף, ובעקבות זה אנשים ירגישו בטוחים ללכת ולבקש טיפול. זה הכול עניין של חשיפה. ככל שנחשוף יותר, נדבר יותר ונרגיש בטוחים אל מול זה - כך נגרום להרבה יותר אנשים לגשת ולטפל בעצמם. זה הדבר הכי חשוב".

 

"יש בדוגמנים חתיכים משהו שלפעמים מרגיש על גבול הבלתי מושג -  אני לא החתיך"

 

ובמעבר חד: השאלה שהכי מעניינת את הישראלים שמחפשים את שמו בגוגל היא האם יש לו בת זוג (התשובה היא כן, קוראים לה תמר כפי שהזכרנו קודם, והם מאורסים). בחברת האופנה "קסטרו" זיהו כנראה את פוטנציאל הנחשקות, ומזה תשעה חודשים שהוא בנבחרת הפרזנטורים שכוללת גם את רביב כנר, און רפאלי ואלישע בנאי.

ביטון, שאמר בעבר כי הוא "לא מרגיש מספיק חתיך", עדיין מנסה להתרגל לתפקיד: "יש אינספור גברים חתיכים, יותר גבוהים, שריריים עם עיניים בהירות שהכול מתקתק אצלם והם יכלו להיות דוגמנים - אבל זה היופי אצל קסטרו וזה הדבר שאני הכי גאה בו, שאני בנבחרת הזאת".

"החברה בחרה לראות בפרזנטורים שלה את ערך המוסף ואת מה שהם מביאים איתם לתוך התפקיד, אם זה הערכים שלך, הדרך שעברת או המסוגלות שפיתחת. ביום שהבנתי את זה היה לי הרבה יותר קל להגיע לסט ולהצטלם. אני לא רוצה להשתמש במילה גרנדיוזית כמו 'לייצג', אבל אני מרגיש שיש אנשים שיראו אותי על הפוסטר ויגידו, 'וואלה, גם אני יכול. אימרי הוא חלק מאיתנו. הפשוט, בלי הפוזה אבל עם הערכים. את מבינה?".

כן.
"אני לא החתיך או הבלתי מושג. אני דווקא מאוד מושג, אני לא איזה משהו מיוחד ואני מקווה שאני מצליח לנסח את זה כמו שצריך. יש בדוגמנים חתיכים ויפים משהו שלפעמים מרגיש על גבול הבלתי מושג, ובגלל שאני לא כל הדברים האלה אני מרגיש שאני כן מושג ושאני יכול להגיע ללא מעט לקוחות של המותג. הם יגידו, 'וואלה, זה נראה טוב על אימרי והוא כזה פשוט - אז זה יראה טוב עליי'".

אז אתה שחקן, פרזנטור - ומסתבר שגם מאמן טניס. איך זה קרה?
"השתתפתי בקורס אימון טניס במכון וינגייט לפני שלוש שנים כשעוד הכול היה מעורפל בתוך המקצוע. רציתי שיהיה לי עוד משהו ביד וטניס זה ספורט שאני ממש אוהב. אני משתדל לשחק לפחות פעם בשבוע, והאמת שבתקופת הקורונה יצא לי לאמן לא מעט".

ויש סיכוי שתחזור לאמן? נראה לי שיהיה ביקוש לשיעורים שלך.
"כן, כן, לגמרי".

מהמם, אז אני הולכת לקנות מחבטים.
"לא צריך, יש לי את כל הציוד - אני מאורגן".

 

הסרט "סבוי" ישודר בכאן 11 ובדיגיטל במוצאי השבת, בשעה 21:15