"אני לא חושב שיש עוד עבודה שמלווה בכאלה שריטות; שחקן זה מקצוע שייעלם מהעולם"

בפעם הראשונה שפגשתי את תמיר גינזבורג הוא היה מרוגש במיוחד. זה קרה בשבוע שעבר, מחוץ לבניין רשת 13, רגע אחרי שהצטלם עם המודח הטרי מבית האח הגדול - אליאב טעטי. "לחברה שלי היה יום קשה ורציתי לשמח אותה", הוא מסביר כעת משועשע למדי, "אז רצתי אליו וביקשתי סלפי כמו אחרון המעריצים. שלחתי את התמונה לחברה שלי והיא התפוצצה מצחוק".

איזה חמוד.
"שמעי, אני אמביוולנטי בקשר לאח הגדול. חברה שלי מאוד אוהבת את התוכנית הזאת ואני מאוד אוהב את חברה שלי, אז אני יושב וצופה יחד איתה. אני מאוד מעורה ב'מיסטר שחף' (מחקה את קאזם באופן מושלם - מ"ד)".

כתבות נוספות בתרבות ובידור:

• "במשך שנים לא קרה הניצוץ שחיכיתי לו"
• מרגי מוכיח שהוא מצליח לעשות את מה שנועה קירל לא
• מספר הטלפון של אנה זק מקבל בית חדש

אז היית נכנסת לבית?
"בחיים לא! אני ממש לא מעוניין להיחשף ככה ולא ברור לי למה אנשים עושים את זה. אני גם לא רוצה לריב על סיגריות ואוכל - אני אוהב שיש לי סיגריות ואוכל! אני שחקן כי אני באמת אוהב את התחום, אני לא עושה את זה בשביל להתפרסם. בשנים האחרונות אני מנסה להפוך את המשחק למקצוע של ממש ומג'נגל בין תיאטרון, טלוויזיה ודיבוב. אבל ריאליטי? לא. אני רוצה שתראו את העבודה שלי".

 

"הייתי הטיטוף שכולם שנאו"

 

ומסקירה זריזה על הרזומה של גינזבורג בהחלט יש הרבה מה לראות. הקריירה שהתחילה עוד כשהיה בן 7 נמשכת עד היום כשמאחוריו רזומה עשיר על המסך - שכולל הרבה יותר מאשר הדמות הקורעת של גלי המסטול מ"שנות ה-90". השחקן בן ה-29 חתום על תפקידים בסדרות הטלוויזיה "מנגן ושר", "טהרן", "שכונה", "כדברא", על תפקידים בהצגות "אגדות שלמה המלך", "מפוטרים", "האם", "לא משלנו", "חמש דקות ארוכות" והיו גם כמה הבלחות בקולנוע בסרטים "סאבלט" ו-"15 שנה".

כמי שגדל על הבמה, אולי היינו מצפים שגינזבורג יעיד על עצמו שנולד עם עודף ביטחון עצמי - אבל מסתבר שהוא בכלל היה "ילד נבוך, ביישן ומאוד חנון", כהגדרתו. "לאורך כל הילדות שיחקתי במחשב, זה העניק לי אסקפיזם. ההורים שלי, שרצו שאלמד במסגרת איכותית וטובה, כביכול, רשמו אותי לבית הספר לאומנויות, ושם בעצם גיליתי שיש אופציה שאנשים ימחאו לי כפיים ויתהלבו ממני. אהבתי את זה מאוד".

אחת מחברותיו לכיתה הייתה ביתו של במאי הדיבוב שרון כהן, וזו קראה לו להצטרף לסשן דיבובים באולפן. "עשינו המולות רקע בסרטים של הארי פוטר. אני מניח שאהבו אותי כי אחרי זה קראו לי שוב. דיבבתי בכל מיני סדרות: קובי קובי, סמי הכבאי, סדריק, טלטאביז ועוד. היה שלב שהתחלף לי הקול אז הפסקתי, אבל אחרי הצבא חזרתי ואני ממשיך לדבב עד היום".

כן, אי אפשר לפספס את רשימת הקרדיטים בסדרות ובסרטים שתרמת להם את קולך, ואני מביאה פה רק טיפה: נשמה, מליפיסנט, פיטר ראביט, לשיר, מסע בין כוכבים. 
"זו באמת עבודה שאני מאוד אוהב, וגם אין מה להתכונן אליה יותר מדי. מגיעים לאולפן ועושים את זה על הוואן. את יודעת, כשחקנים, אנחנו נורא מתבאסים כשאנחנו לא מתקבלים לתפקיד מסוים. העניין הוא שאצלי זה אחרת, כשאני לא מתקבל יש מעין הקלה כי אני כזה, 'אוקיי, אז לא'. הפעם היחידה שבאמת נכנסתי לדיכאון מתפקיד שלא קיבלתי הייתה אחרי שנבחנתי לדבב את ספיידרמן בסרט המצויר שזכה בהמשך באוסקר".

די.
"ברצינות. לא קיבלתי את התפקיד וזה היה נורא כי רציתי את זה מאוד. זה היה חלום ילדות שלי, אני מאוד אוהב את ספיידרמן ולא האמנתי שלא התקבלתי".

אוקיי, אז ספיידרמן לא, אבל איזו דמות מוכרת כן קיבלת?
"טיטוף. מכירה? אם את זוכרת, באחת מהעונות הקול שלו פתאום התחלף וכולם שנאו אותו - אז אני הייתי הטיטוף החדש שכולם שנאו".

 

"הופענו בתנאים הכי מעפנים בעולם ובשיא הביזיון"

 

מבית הספר לאומנויות הוא הלך במסלול הישיר לתיכון תלמה ילין ומשם המשיך לשירות צבאי בתיאטרון צה"ל. לצד הזיכרונות הטובים מהתקופה ההיא, יש לו גם לא מעט ביקורת על המערכת ועל הבירוקרטיה המסואבת. "לאורך השירות הסתובבנו בכל הארץ והופענו במוצבים, בבורות ובחדרי אוכל. הופענו בתנאים הכי מעפנים בעולם, בשיא הביזיון ובכל זאת הצלחנו להצחיק את החיילים, כך שזה היה מאוד משמעותי עבורי. הרגשתי שאני עושה משהו חשוב.

"מצד שני, כל השאר היה סיוט. הצגנו הצגות חינוכיות כאלה שלא האמנתי בערך שלהן, וגם המערכת הייתה די מעפנה מבחינתי. קצינים שסגורים בקופסה ולא מבינים באומנות אלא רק בהיררכיות ובפקודות".

אחרי הצבא ולפני הלימודים הוא התקבל לסדרה "החממה", שכיאה לסדרת נוער - שיגעה את המעריצים והפכה את שחקניה למושאי ההערצה החדשים. "זה היה טירוף", הוא נזכר כיום. "האמת שעדיין ניגשים אליי ומדברים איתי על זה. זאת הייתה הצלחה אדירה. התרגשתי מהעבודה על הסט וכל ההערצה שמסביב הייתה מטורפת. אני זוכר שהופענו בהיכל נוקיה ולא האמנתי שאני עומד על במה כזו כשמסביבי ילדים צורחים בהתלהבות".

זה יכול קצת לבלבל. 
"בהתחלה זה באמת היה מוזר, הרגשתי כאילו, 'וואו, לא צריך את זה', אבל למדתי להסתדר עם זה, למדתי לחייך ולאהוב את האהבה - אבל גם לא להשתכר ממנה ולדעת שהיא חולפת".

כשנגמרו הצילומים אחרי שלוש עונות הוא החליט להתמקצע ונרשם לסטודיו למשחק של ניסן נתיב. "אמרתי לעצמי, 'היי, זה מקצוע שאני טוב בו ורוצה ללמוד אותו כדי להיות טוב יותר. עדיין, גם היום אני לא חושב שאני הכי טוב בעולם, יש לי עוד הרבה מה ללמוד ואיך להשתפר בכישורים שלי כשחקן. חוץ מזה, להיות שחקן זה להיות עסק עצמאי. יש חברה שקוראים לה 'תמיר גינזבורג' ואני צריך להיות הבוס שלה - וזה נורא קשה להיות הבוס של עצמך".

איך היו הלימודים? הם באמת קשים ושואבים כמו שמספרים? 
"כן. אלה שנים מאוד קשות. אתה נמצא עם אותם אנשים - שכולם גם מאוד רגישים - במשך שלוש שנים, מצאת החמה ועד צאת הנשמה. אתה כל היום מקבל ביקורות על מה שאתה ואיך שאתה, והעייפות והלחץ הנפשי לא פשוטים".

נשמע חוויה מאתגרת.
"נכון, והאמת שאני בספק עליה. האם היא צריכה להיות כל כך קשה? אני לא חושב שיש מקצוע אחר שהוא מלווה בכאלה שריטות ולבטים נפשיים. אני שמח שלמדתי שם, אין בי חרטה, למדתי המון על עצמי ועל המקצוע, אבל זה קשה מאוד. אני תוהה אם אפשר לנהל את הלו"ז בצורה טובה יותר ואם המסלולים התלת-שנתיים באמת צריכים להיות כל כך שואבים נפשית, כלכלית ואישית".

 

"חטפתי את המשפט הזה כמו סטירה"

 

כך או כך, אין ספק שהלימודים האינטנסיביים השתלמו ומתחילים להוכיח את עצמם. גינזבורג, אולי שמתם לב, "מככב בנטפליקס במלא תפקידים קטנים", כלשונו. בין הסדרות שבהן השתתף ונמצאות בענקית הסטרימינג תוכלו למצוא אותו ב-"Greenhouse Academy", בדוקו "המניע", ב"מלכת היופי של ירושלים" שהועלתה לשם לאחרונה וגם בסדרה בשם "משיח" שהביאה אותו עד לירדן. "טסתי לעשרה ימים בשביל דקה של זמן מסך. היה מדהים".

הצטלמת להמון סדרות, אבל כמו שאמרת, היו הרבה תפקידים קטנים.
"תראי, משחק זה לא ספרינט - זה מרתון. ברור שאני רוצה תפקיד עם בשר, אבל אני גם מודה על כל התפקידים שעשיתי עד כה - גם אם הם קטנים וגם אם הם גדולים. מבחינתי אין דבר כזה 'פריצה גדולה'. זה מסלול אחד ארוך ואלה מאמצים שלא פוסקים. הרבה אומרים שצריך שיגיע המזל אבל אני באמת לא רואה את זה ככה. מבחינתי, מזל זה עבודה קשה שפוגשת הזדמנות. אני עובד מאוד קשה עם עצמי, מתרגל ובונה את הקריירה וכשמגיע אודישן אני עושה את הכי טוב שלי. אם אני מקבל כן, אחלה. אם לא - אני ממשיך ומחפש את האתגר הבא".

בימים אלו הוא בחזרות להצגה חדשה בשם "מועדון הלב השבור" של תיאטרון משקפיים. ההצגה, המיועדת לילדים אבל לא רק, מספרת על ילד שמתמודד עם גירושי הוריו. "אנחנו באים לנרמל את הדברים שכבר ככה קורים. שליש מהזוגות מתגרשים, אז בהצגה אנחנו מנסים להפוך את ההתמודדות לנגישה ומעוררת מחשבה והזדהות. אני מגלם את החבר של הילד והתפקיד שלי בהצגה הוא קומי. אני מתרגש".

במקביל לחזרות, הוא משחק בארבע הצגות שונות, בהן אחת בתפקיד ארנב ואילו באחרת הוא מגלם ג'וק. "אני אוהב הצגות ילדים", אומר גינזבורג. "זה כל כך משחרר. הם הקהל הכי טוב שיש כי אתה רואה בדיוק מה הם מרגישים באותה שנייה שאתה משחק. זה אושר. ילדים לא יעבדו עליך. אם זה לא מעניין אותם - הם ליטרלי יקומו וילכו. אם הם איתך, הם ידברו איתך תוך כדי. זה מדהים".

והמבוגרים? 
"שמעי סיפור. בהצגה האחרונה של 'מפוטרים' בצוותא שמעתי מישהו אומר, 'מה זה השטויות האלה?' והוא בן אדם מבוגר, אז כאילו, באמת. לפחות את הילדים אני לא יכול להאשים. בעצם, גם את האיש הזה אני לא מאשים, זה בעצם האתגר שלי. חטפתי את המשפט הזה כמו סטירה, איבדתי ריכוז. זו אחת הסיבות שאני אוהב את התיאטרון. זה דורש ריכוז וטיפה של רוחניות ואמונה".

 

"חייבים לשאוף להחיות את התיאטרון"

 

ויש לו תיאוריה מעניינת בנוגע לעתידם של השחקנים. "מתישהו בעתיד, המקצוע שלנו כשחקנים ילך ותחליף אותנו בינה מלאכותית. שחקן זה מקצוע שייעלם מהעולם. תראי מה קורה היום במשחקי מחשב - יש סצנות עם דמויות ממחושבות וכאילו, הכול נהיה מאוד אמיתי. היום את יכולה לכתוב לבינה המלאכותית 'ציירי לי אבוקדו וטלפון' ותקבלי כמה תמונות יצירתיות. הבינה מסוגלת לייצר אומנות חזותית. הייתה בינה שגם כתבה תסריט, אומנם הוא לא היה מוצלח, אבל לדעתי יום אחד היא תחליף אותנו".

מפחיד.
"בתיאטרון, לעומת זאת, אני חושב שעדיין יצטרכו שחקנים. תיאטרון זה משהו חי שקורה כאן ברגע הזה, ואני כל כך אוהב את זה. יש בתיאטרון קשר שנוצר ביני לבין הקהל שנמצא איתי באותו חלל, הם רואים אותי מזיע, הם מודעים לזה שיש עוד אנשים סביבם שצוחקים ומתרגשים איתם. אני אוהב את מחיאות הכפיים, אני אוהב לשמע פידבק מיידי. כשאת על הבמה, הזמן לפעמים טס. זה כיף לי. אני רוצה שכל מי שיקרא את הכתבה יבוא לראות הצגות".

נבוא.
"מה שכן, אני לא חושב שכל התיאטרון שנעשה בארץ הוא טוב. רובו לא מדהים, אבל חייבים לשאוף להחיות אותו. בתחילת החודש מת הבמאי פיטר ברוק. הוא כתב בעבר שהתיאטרון של היום ממית. הוא מפסיד לקולנוע ואנחנו חייבים למצוא דרך להחיות אותו כי אני באמת מאמין בו. אני מאמין בלהיות נוכח במשהו ולראות אותו לייב. כל יוצר תיאטרון צריך לשאול את עצמו למה אנחנו נמצאים בחדר הזה יחד, לשם מה התכנסנו, למה זה חשוב שאנשים אמיתיים יציגו סיפור מול אנשים אמיתיים".

***

טוב, לסיום אתה חייב להסביר לי מה הסיפור שלך עם זיתים.
(צוחק). "אוקיי, אז ככה. כל החברים שלי צוחקים עליי שאני מגרסה. עבורי אוכל זה דלק, אני לא אנין טעם, אני אוכל הכול חוץ מזיתים. לא יודע, אני לא אוהב את הדבר הזה ולא מסוגל להריח את זה. באחת הסצנות בשנות ה-90, ידעתי שאני אמור לאכול זיתים ולא רציתי לעשות מזה סיפור. רציתי להיות מקצועי ואמרתי לעצמי, 'תמיר, תתבגר. הכול בסדר'. אז זהו, שלא.

"נכשלתי בגדול. לא הצלחתי להחזיק את הזיתים בפה אז ההפקה החליפה אותם בביסלי כדי שזה יראה שאני כאילו לועס משהו. כל האוטו התמלא בריח של זיתים וחשבתי שאני מת. הובכתי מזה שאני זה שעושה את הבעיות על הסט. אני מאוד מקצוען, אני לא רוצה שיחשבו שאני לא בסדר, וכזה 'מה, הוא לא מסוגל לאכול זיתים?'".

 

ההצגות הבאות של "מועדון הלב השבור": 18.8 הבימה | 29.8 המשכן לאמנויות הבמה באר שבע | 11.10 תיאטרון חיפה