"אני יהודייה כשרה, התגייסתי לצה"ל ונולדתי בארץ - אבל הטוקבקיסטים לא מסתכלים מעבר לנראות שלי"

כשקייסי זפטה הציגה את עצמה בפרק הבכורה של הישרדות, היא כמעט ושכחה לציין את שם משפחתה - ויש לזה סיבה: "אני אף פעם לא אומרת 'זפטה'", טענה אז, "יש רק קייסי אחת בארץ". ניסיתי להתחכם ולעמת אותה עם הטענה הזו, אבל שיטוט קצר בגוגל הוכיח לי שהיא צודקת - ואכן אין עוד מפורסמת ישראלית העונה לשם "קייסי". בקושי יש כאלו בעולם. וכן, אתם מוזמנים לעמת את המעמתת ולבדוק אם אני טועה.

לכתבות נוספות:

• "לא ניסיתי להיות פורצת דרך אבל הכתירו אותי ככזאת"
• "הצלחתי לסגור להרבה אנשים מעגל – רק לא את שלי"
• "אני נכנס להתקפים ותולש לעצמי שיערות מלחץ. יש לי OCD באמת"

"זה מצחיק", אומרת קייסי בריאיון לדיגיטל 13, "אחרי הפרק קיבלתי הרבה הודעות באינסטגרם מבנות שיש להן אחות בשם קייסי או אפילו כאלה שקראו לכלבה שלהם בשם הזה. העניין הוא שלי לא יצא לי להיתקל בדמות טלוויזיונית שקוראים לה קייסי, לכן אמרתי את מה שאמרתי".

"בפיליפינים ראיתי איך מסלול החיים שלי יכל להיראות וקיבלתי כאפה"

הדמות הראשונה לשמה נולדה לפני 24 שנים להורים שהגיעו ארצה מהפיליפינים כדי לעזור בכלכלת המשפחה שנותרה מאחור. "אימא שלי עזבה את הכול כי היא הבינה שהעתיד שלה לא יהיה טוב בפיליפינים", מספרת קייסי. "הכלכלה שם על-הפנים והיא הייתה חייבת לעזור למשפחה איכשהו. יש לה עוד חמישה אחים שאחת מהן אילמת, וככה בגיל 18 היא עברה למדינה זרה מבלי שהיא מכירה את השפה. כאן היא פגשה את אבא שלי והם התאהבו".

אמרת בעבר שאימא שלך גידלה אותך בתל אביב כי רצתה להבטיח לך עתיד טוב יותר. את חושבת שאם הייתה גדלה במקום אחר מסלול החיים שלך היה שונה? 
"זה לא ספציפית תל אביב, היא פשוט רצתה שאגדל בשכונה טובה. אני גדלתי במרכז תל אביב אבל כל חיי התחנכתי בצפון העיר. אני יכולה להגיד לך שכשהגעתי לפיליפינים בהישרדות, פתאום ראיתי מה מסלול החיים שלי יכל להיות אם לא הייתי בארץ וזה נתן לי כאפה מטורפת. אני זוכרת שהוציאו אותנו משדה התעופה, נסענו באוטובוס ועברנו דרך של איזה מיליון שעות כדי להתחיל את המשחק וזה היה... הרגשתי מוצפת בהמון רגשות. כל כך רציתי להתקשר לאימא שלי ולהגיד לה תודה. אני בטוחה שהאנשים האלה שמחים בחלקם, אבל כשאתה יודע שיש אופציות אחרות זה רק מראה לך את הפער".

מה ראית שם שערער אותך? 
"ראיתי ילדים הולכים בלי נעליים ברחוב, שמחים, הכי פשוטים שיש, משחקים עם כדור סתם ככה או בתים שבנויים מעץ ומחומרים שאם עכשיו תבוא קצת רוח - הבית ייעלם. זה נתן לי פרופורציה לגבי הכול ואני אומרת, יכולתי לגדול במדינה שבדיקת קורונה בה עולה מלא כסף, או שאם חלילה היה קורה לי משהו רפואי כנראה שהייתי ממוטטת את הכלכלה של המשפחה שלי. זה כל כך לא מובן מאליו שיש לנו את הגישה לדברים הכי בסיסיים שהממשלה מספקת לנו. כשראיתי כמה עבור אחרים כל דבר זה אישיו, זה פשוט גרם לי להרגיש ברת מזל".

היא אומנם נולדה בארץ וגדלה כאמור בתל אביב, ישראלית מהמניין בעלת תעודת זהות כחולה, אבל הלוק האסיאתי שלה עורר המון עניין ולפעמים גם אימרות גזעניות ופוגעניות. "תגובות תמיד היו, אבל אני חייבת להגיד שמעצם העובדה שמגיל קטן הייתי ילדה נאה, חוויתי פחות שנאה וגזענות. אני יודעת מתוך הקהילה הפיליפינית שרוב האנשים בה סבלו מבריונות בלתי פוסקת, במיוחד אלו שגדלו בשכונות צפוניות יותר או בפרוורים.

"כילדה, היו אומרים לי 'היי סינית' או שהיו קוראים לי מולאן ופונים אליי ב'קאפונקה' - ואני אפילו לא תאילנדית. בתגובות האלה הבנתי שלא משנה כמה אתה רוצה להיטמע, לתרום למדינה שבה נולדת או להרגיש חלק - תמיד יהיה מישהו שיזכיר לך שאתה לא".

נעלבת מתגובות כאלה?
"כשהייתי קטנה כן. מה גם שלא פרקתי את הרגשות שלי לאף אחד. לא היה לי למי. אימא הייתה עובדת מהבוקר עד הלילה, וגם אם היא הייתה בבית לא רציתי להוסיף עליה נטל. אבא שלי גורש מהארץ ומאז היא פירנסה את כולם לבד ואני גידלתי את עצמי, כך שגם אם הייתי נעלבת מתגובות או אם היו פוגעים בי, הייתי נועלת את עצמי בחדר למשך שעתיים, בוכה או מתעצבנת וזהו, הייתי צריכה לבלוע רוק ולהמשיך הלאה. אף פעם לא הייתה לי את הפריבילגיה לעצור ולהתמרמר על זה".

עומס רגשי מטורף לילדה שלא משתפת אף אחד במה שעובר עליה. 
"כל החיים שלי זה עומס רגשי מטורף. כל דבר בחיים שלי קרה מסיבה מסוימת ואני מודה על כך שעברתי את כל הקושי הזה שגרם לי להיות הבן אדם שאני. בסופו של דבר, החיים שלי לא היו פשוטים אבל כל קושי הוביל למהלך. אני מרגישה מחוזקת מכל הסיטואציות שבהן הייתי צריכה מישהו ולא היה לי. היה לי רק את אימא וגם אותה לא שיתפתי בהכול.

"תמיד שיקפתי לאנשים את החיים שלי בסוג של מסכת סוכר כי לא רציתי שירחמו עליי. את יודעת? אף פעם לא חיפשתי שאנשים יגידו, 'מסכנה, אוי ואבוי, רחמים'. בחיים לא חיפשתי את זה מאף אחד. לא רציתי שיסתכלו עליי כמסכנה אז לא נתתי לאנשים את האופציה לחשוב עליי דברים כאלה".

כשאביה גורש מישראל היא הייתה בסך הכול בת 6. כשאני שואלת אותה איך השפיע עליה הגירוש, היא לוקחת נשימה ארוכה ומשיבה בכנות: "יש לי דדי-אישיוז. זה משהו אמיתי. אני חושבת שכל האינטרקציות הגבריות שלי השתנו. לא הייתה לי דמות גברית בחיים וההסתכלות שלי על משפחה הייתה שונה. כשהייתי מתארחת אצל חברות, הייתי רואה אבא ואימא בבית והייתי כזה, 'וואו, הם לא מבינים כמה שזה לא מובן מאליו וכמה שזה גם מחזק'. אימא שלי הייתה - ועדיין - לבד, גם מבחינה כלכלית. אני חושבת שהרבה אנשים לוקחים כמובן מאליו את עניין המשפחה במקום להבין שזו פריבילגיה אמיתית.

"זה גרם לי להתגעגע המון. זו נקודה שגרמה לי להרגיש חוסר בחיים שלי שאין לי דמות אב. זה היה בא והולך. תמיד היו דברים שקורים שהיו גורמים לי להרגיש שהפסדתי באיזשהו אופן, שיכלה להיות לי ילדות שונה או חיים שונים. הייתי מאוד קשורה לאבא, הרבה ממי שאני היום זה הוא. אני אוהבת אומנות, אוהבת לשיר, לצייר ולנגן. כל דבר שהוא אומנותי נותן לי דלק לנפש וזה הכול אבא שלי. זה מוזר לקום יום אחד ופתאום הוא לא שם - שלא באשמתו. ההשפעה של הגירוש נוגעת להמון רבדים בחיי, אבל השלמתי עם זה".

את זוכרת את היום שהוא גורש?
"אני זוכרת את הסיפור אבל לא את אותו היום ספציפית. אני חושבת שהדחקתי את זה בזיכרון שלי. מה שכן, אני זוכרת מתי הבנתי מה קרה. זה היה ביום הראשון של כיתה א'. כל התלמידים הגיעו עם ההורים שלהם ואימא שלי לא יכלה להישאר הרבה זמן. היא באה, צילמה אותי קצת והלכה לעבודה. ראיתי את כולם עם המשפחות והבנתי שאני שונה מהם, הבנתי שנקודת הפתיחה שלי היא אחרת".

שמרת על קשר עם אבא?
"כן, אבל זה לא פשוט או סטנדרטי. זה אבא שהיה חי במדינה רחוקה המון שנים ועכשיו הוא גר בלונדון. הקשר בינינו היה די רעוע כי באיזשהו מקום הרגשתי שאין לי".

יש בך כעס על המדינה שהפרידה ביניכם?
"לא, אני לא כועסת. כשהייתי קטנה כעסתי מאוד וחיפשתי את מי להאשים אבל לא הייתה איזו דמות שיכלה להסביר לי את הבירוקרטיות והפוליטיקות של המדינה. כיום, אני כבר מבינה, דיברתי על זה עם אנשים ואני רואה את העולם בצורה שונה. כשאתה מתבגר אתה מבין שלשאת את הכעס לא יתרום לאף אחד. בסוף, אני מאוד אוהבת את המדינה שלי. לא יכולתי לשאת את הכעס כי אני מבינה שזה לא 'הם', זה לא 'מישהו' - הגירוש פשוט קרה".

"מבחינתי, לבקש ממישהו עזרה זה כאילו שהפסדתי או נכשלתי"

היא שירתה בצה"ל כמאבחנת פסיכוטכנית בתל השומר. המסגרת הצבאית הקשוחה ממילא עבור כל מי שאי-פעם לבש מדים, הייתה קשוחה אף יותר למישהי שמעידה על עצמה ככזו שמתקשה עם מסגרות - ועוד צריכה להוות אוזן קשבת למלש"בים במשך שעות ארוכות. "כל היום הייתי מקשיבה לאנשים שמספרים לי על הקושי שלהם בחיים. שמעתי סיפורים וזה היה מאוד קשה. הכלתי כל כך הרבה בתוך עצמי, בתוך הראש שלי ובלב שלי, ולא יכולתי שלא ללכת עם זה הביתה".

קטע. זו שלא שיתפה אף אחד במה שעובר עליה נדרשת להקשיב לצרות של כולם.
"נכון. תמיד הייתי כתף תומכת לכל האנשים בחיים שלי. אף פעם לא הרגשתי שיש לי כתף תומכת וגם לא הבאתי לאנשים את הפתח הזה. תמיד הצטיירתי לסביבה שלי בתור האבן, זו שהיא חזקה, איתנה, זו שעובדת והכול טוב איתה וכולם היו מבקשים ממני עצות. לי לא היה את הבן אדם הזה עד שבן הזוג שלי נכנס לחיי. זה לא היה פשוט כי הכלתי את כל השיחות והרגשתי כמו בלון שעומד להתפוצץ".

ועדיין, לא חיפשת מישהו לדבר איתו? 
"לא. אני לא אחת כזו שמבקשת עזרה, או לפחות בעברי לא הייתי כזאת. הרגשתי שזה לא לכבוד שלי מתוך אגו ומתוך רצון להוכיח. לא חיפשתי שיעזרו לי כי גדלתי בתחושת נחיתות מאוד קשה ומבחינתי, לבקש ממישהו עזרה זה כאילו שהפסדתי או נכשלתי. תמיד רציתי להיות ב-100% שלי".

בתקופת הצבא החליטה להתגייר. היא לא עשתה את זה על מנת להשתייך או לקבל את החותמת מהרבנות, אלא קייסי בסך הכול הלכה אחרי האמונה שלה. "לא משנה כמה הרגשתי יהודייה בלב שלי, תמיד היו כאלה שהזכירו לי שאני לא", היא אומרת. "חגגתי בת מצווה, אני צמה בכיפור מגיל צעיר ובכל לילה אני קוראת קריאת שמע שעל המיטה. אני אוהבת את החגים, מתחברת למצוות אבל תמיד זה היה לא רשמי, תמיד אמרו לי שאני לא.

"הרגשתי שבשביל עצמי, למען הנפש שלי, הגיור הוא משהו שאני חייבת לעשות ועשיתי את זה מתוך חיבור אמיתי ליהדות ולא מתוך רצון שהחברה תקבל אותי או שיהיה לי קל להתחתן ברבנות. אני רואה בדת דברים כל כך יפים והרגשתי שאני רוצה להיות חלק".

איך אימא שלך קיבלה את ההחלטה?
"בגיל 16 כשאמרתי לה שאני רוצה להתגייר, היו לנו ויכוחים על זה. היא מאוד אוהבת את הנצרות אבל התעקשתי, אמרתי לה שזה לא אני, עם כמה שארצה להיות חלק או להתחבר. רציתי לכבד את עצמי בדרך שאני רוצה לבחור. בסוף, אימא שלי תומכת מאוד בכל החלטה שלי - גם אם לוקח לה קצת זמן כדי להבין. אז לקח לה קצת זמן אבל היא תמכה".

 

"אני אוהבת את עצמי כמו שאני, איך שאני - גם אם אני עם 10 קילו פחות או יותר"

עוד הרבה לפני הפיכתה למתמודדת בעונה השישית של הישרדות, קייסי הפציעה על המסך בתוכנית הקאלט של כאן 11 "בואו לאכול איתי". היא אומנם לא ניצחה באותו סבב של אירוחים ובישולים, ובכל זאת לא נפריז אם נאמר שהיא אחת מהמשתתפות הזכורות ביותר מכל פרקי התוכנית כולה - ולא רק בזכות הסינקים המשעשעים או המנות שהגישה. היו אלו התגובות הגזעניות של ההייטרים שקבעו כי אין לה זכות להישאר במדינה או המגיבים שדרשו לגרש אותה מהארץ.

"יש לי תעודה מהרבנות שלפיה אני יהודייה כשרה. התגייסתי לצה"ל, שירתתי שירות מלא ומה גם שנולדתי בארץ - אבל זה לא משנה להם. הטוקבקיסטים לא מסתכלים מעבר לנראות שלי, הם תמיד יזכירו לי שאני לא חלק, אבל למדתי לשחרר מזה. אני שלמה ויודעת מי אני, מה אני וכמה אני שווה. אני לא מחפשת יותר אישור מהחברה למרות שפעם חיפשתי. היום הצורך הזה ממש לא קיים אצלי. לאנשים תמיד יהיה מה להגיד".

בפעם ההיא - כפי שכתבת בפוסט שפרסמת בשיא הסערה - גם נפגעת.
"בהתחלה היה לי מאוד קשה עם מה שכתבו. עברתי את אחת התקופות הכי קשות שהיו לי בחיים עם כל הרעל, הרפש והשנאה. הרגשתי שאני רוצה למצוא בור ולקבור את עצמי. ממש ככה. בהמשך, כבר הבנתי שלא מגיע להם שאתייחס אליהם, זה לא שווה את האנרגיה שלי. אני לא אקח ביקורת ממישהו שלא הייתי לוקחת את עצתו.

"גם עכשיו אני יודעת שיש תגובות, טוקבקים ודיונים שלמים בפייסבוק על המשקל שלי, על הנראות שלי ועל היהדות שלי. שואלים האם אני בכלל שייכת לכאן. זה לא רלוונטי. בסופו של דבר אלה אנשים שמתעסקים בבחורה שהם לא באמת מכירים".

בשבועות האחרונים אפשר לומר שהיא חווה מעין תיקון בכל הנוגע לטוקבקים. אלו שהשחירו אותה הפכו אותה לאלילה שלהם - ובצדק - בעקבות שיחה שקיימה עם מאיה קיי על דימוי גוף. זה קרה בפרק 4 של הישרדות, אז קיי פרצה בבכי ודיברה על הקושי בלהיות דוגמנית רזה בתעשיית האופנה הישראלית. קייסי, כחברה מהחיים שמחוץ למשחק, כקולגה למקצוע הדוגמנות או פשוט כבן אדם טוב, עודדה אותה במשפטי העצמה מעוררי השראה שאולם הופנו כלפי מאיה - אבל רלוונטיים לכל ילדה, נערה ואישה באשר היא.

"כשאני ומאיה צפינו בסצנה הזאת מיררנו בבכי תמרורים. גם היום, בכל פעם שאני צופה בה, אני בוכה. אני מבינה כמה שהשיחה השפיעה על אנשים. את יודעת אבל מה היה לי קשה? עבורי זה הכי טבעי להרים לאנשים שאני אוהבת ולחזק אותם, אלא שלפי התגובות ראיתי שיש אנשים שמבחינתם זה לא מובן מאליו. לפי התגובות אני מבינה שלהיות בן אדם תומך ומפרגן זה לא משהו שהוא שכיח כרגע בחברה שלנו. לי זה חורה".

הופתעתי לגלות שגם לדוגמניות מצליחות כמו מאיה יש אישיוז עם המראה שלהן. 
"לפני שהתחלתי לדגמן ראיתי את העולם הזה כעולם זוהר. לאט לאט נכנסתי אליו וראיתי את הדוגמניות הכי יפות מחליפות בגדים מאחורי פרגוד כי הן לא אוהבות את הגוף שלהן. שם הבנתי שיש הרבה דברים שאנחנו לא רואים. אנחנו רואים אותן בתור אידיאל היופי ופתאום קולטים שלא כל הנוצץ זהב. אנשים מאחלים לעצמם להיות כמו הדוגמניות שפגשתי בדרך, בנות מעריצות אותן ותולות פוסטרים שלהן, אבל בסופו של דבר המודלים האלה לא תמיד גאות במי שהן, וזה לא משהו שרואים בצד השני. יש כל כך הרבה מתחת לפני השטח".

מאיה דיברה בשיחה ההיא על הקושי בהיותה דוגמנית רזה. אני חושבת שלדוגמנית לא-רזה אפילו יותר קשה. עם כל הכבוד לשינוי שחל בתעשיית האופנה, נראה שיש לנו הרבה לאן לשאוף בעניין אידיאל היופי. 
"נכון. אני חושבת שלמדינת ישראל יש המון במה להתפתח בכל נושא המידות השונות והייצוג האחר. תחשבי שלדוגמנית במידה 34, למשל, יש 1,000 משבצות ולדוגמנית במידות לא רגילות יש 12. לדוגמניות במידות גבוהות כמעט ואין עבודה. זה תחום מאוד ספציפי ואת נלחמת על המשבצת, אבל את לא באמת רוצה להילחם באנשים כי מבחינתי, לכולם יש מקום".

את חושבת שבארצות אחרות יותר מתקדמים מאיתנו בנושא הזה? 
"חד משמעית. לי הכי חורה שקוראים לדוגמניות 'פלאס-סייז'. זה מה שיוצר את ההפרדה. מה ההבדל ביני לבין דוגמנית אחרת? שאני ארבע מידות מעליה? בסוף הרי שתינו נשים אז למה המידה לא מופיעה באותה קטגוריה? אלו דברים שבעולם כבר מסבירים באופן שונה - גם מבחינת הדוגמניות שמככבות על שלטי החוצות. הכול בחו"ל יותר עתידני, ואילו כאן אנחנו עדיין בתוך מסגרת מאוד קטנה".

"כשעמודי הרכילות פרסמו את הליהוק שלי להישרדות, כתבו שאני 'דוגמנית למידות גדולות'. בחו"ל, אם הייתי משתתפת בתוכנית ריאליטי, היו קוראים לי פשוט דוגמנית. פה ההבדל. זה שינוי בשיח. אני מרגישה שהדוגמניות כאן בארץ עדיין לא הצליחו לייבא את השיח הזה. תמיד מחפשים להבדיל, ההיא במידה הזאת וההיא במידה אחרת. לא, אתן כמו כולם. כולנו אותו דבר, כולנו חיות כאן באותו המקום. ברגע שנפסיק לייצר את ההפרדה הזאת - גם התעשייה תתקדם".

סיפרת בעבר שבמשך שנים נמנעת מלבקר בים כי לא הרגשת שלמה עם עצמך. עכשיו בהישרדות את 24/7 בים - ובביקיני. זה ניצחון. 
"באמת לא הלכתי לים בגלל הביקיני וגם כי לא רציתי להשתזף. ההגעה להישרדות בביקיני הייתה החלטה כל כך טריוויאלית. לפני שיצאתי למשחק, שאלו אותי בהפקה עם איזה בגד ים אני מגיעה. אפילו לא מצמצתי ועניתי, 'ברור שביקיני!'. אין לי מה להסתיר. אני אוהבת את עצמי כמו שאני, איך שאני - גם אם אני עם 10 קילו פחות או יותר. איך שאני זה מושלם ואני לא מתנצלת על זה".

"רוב השורדים עדיין חיים בתוך המשחק"

תסבירי לי בבקשה למה הישרדות? ברצינות, למה לעשות את זה לעצמך?
"שאלה טובה שגם אני שואלת את עצמי עד היום. זו הייתה אחת החוויות הקשות שעברתי בחיים. בדיעבד היה לי כיף, אבל בדיעבד".

אוקיי, ומה התשובה?
"הבנתי שיש לי שליחות בתוך העולם הזה. זה יישמע מתנשא אבל זה לא בקטע כזה. אני יודעת שאלוהים שם אותי בעולם הזה וברא אותי מסיבה מסוימת. כשהשתחררתי מהצבא ישבתי וחשבתי מה התשוקה שלי, מה אני רוצה לעשות בחיים. הדרכים הקונבנציונליות לא קרצו לי. הבנתי שהדלק שלי לנפש ומה שגורם לי להיות הכי מאושרת זה להשפיע על אנשים אחרים. כשהגיעה ההצעה לתוכנית הרגשתי שהעולם נותן לי את הדבר הזה כדי לממש את הייעוד שלי, אז פשוט סמכתי על העולם ועשיתי את זה. לא חשבתי על עצמי למרות שידעתי שיהיה לי קשה כי יש לי מחלת ים".

בריאיון שקיימנו איתך לפני שהתחיל המשחק, אמרת שאת באה למחנה קיץ. כמה שניות עברו מרגע ההזנקה ועד שקיבלת את הכאפה?
"כבר ברפסודה, במשימה הראשונה. הייתי בטוחה שיתחילו איתנו באיזה חוף ויעשו לנו משימת כוח או וואטאבר. אבל לא. המשימה הראשונה הייתה להעמיד אותנו על רפסודה באמצע הים ולגרום לנו לקפוץ למים, כך שלשאלתך - את הכאפה קיבלתי כשראיתי את גיא מגיע רכוב על אופנוע הים. הייתי בשוק טוטאלי. גם פתאום קלטתי שבאמת יש משימות ים ומים ולא זכרתי את זה".

מה חשבת, שבאת לבית האח הגדול?
"באתי כל כך עיוורת למשחק הזה. הרגשתי כזה, 'אוי ואבוי, אני מקווה שיש משהו טוב שהולך להגיע כי אני כרגע לא נהנית'. אגב, באמת רציתי לבוא לאח אבל בסופו של דבר באתי להישרדות וממש לא ציפיתי שזה יהיה ככה. חשבתי שזה יותר קל. בטלוויזיה זה נראה הרבה יותר קל ממה שזה באמת, אבל אז הגעתי לשם וליטרלי זה קשוח יותר מהאימונים לשייטת 13. זה משהו הזוי".

מה קשה יותר, המשחק החברתי או התנאים הפיזיים?
"בימים הראשונים התקשתי יותר עם הבריתות והאסטרטגיות. את מגיעה למשחק ומספיק שאת טיפה מכירה את המתמודד שמולך ואומרת, 'וואלה, אלה פנים מוכרות' אז את רוצה אותו איתך. אני לא הייתי פנים מוכרות בשבילם אז הרגשתי כאילו שאין לי עתיד במשחק. לא ידעתי איך להתנהל בסיטואציה וזה היה קשה.

"מה גם, שבגלל החיים שעברתי התפתחה אצלי חוסר מודעות למי אני, מה אני ומה אני יכולה לתת. תמיד כשאני באה למקום חדש, עם כמה שיש לי המון ביטחון, לפעמים הנחיתות הזאת נופלת עליי. מעין מחשבה כזאת של, 'למה שהם ירצו אותי?'. במשחק הזה גם מסתכלים על הפן הפיזי אז הרגשתי שאולי לא רואים אותי".

בטרם עליית העונה, וגם מעט אחריה, היו מי מהשורדים שמיהרו להצהיר שהם הותירו את המשחק מאחור. מה שקרה באי נשאר באי - ואין דם רע. הדיווחים האחרונים על פיצוצים בקבוצת הוואטסאפ שלהם קצת הפריכו את הטענה הזו, וגם לקייסי יש מה לומר בנושא: "להגיד שרוב השורדים השאירו את המשחק מאחוריהם זה ממש לא נכון. אומנם יש מיעוט קטן שלא, אבל הרוב עדיין חיים בתוך המשחק".

ואת? 
"אני באמת השארתי את הכול מאחור. אני באמצע של כל המתרחש ואני בן אדם מכיל ורגיש אז כולם באים אליי. אני יכולה להגיד לך בפה מלא שאנשים עדיין לא עברו את המשחק".

ומה קורה אצלכם בוואטסאפ?
"עזבתי את הקבוצה כי זה הפריע לי לשקט הנפשי. ישבתי עם אימא וסבתא בכריסטמס ופתאום התחילו כל הדרמות האלה. אמרתי להם, 'חברים, אוהבת אתכם וזמינה בשבילכם בפרטי' ויצאתי. לא יכולתי להכיל את זה. אני אחת כזו שהסנטר שלה מאוד חשוב עבורה, אז פשוט ידעתי שאני צריכה להוציא את זה מהמשוואה".