"עברתי טיפולים פסיכולוגיים מכיתה ג' שעזרו לי להתמודד עם המצב בעוטף עזה; המדינה לא עושה מספיק בנושא"

תום אמסלם הוא כוכב שונה בנוף של עולם הבידור הישראלי - הוא מאוד מודע לעצמו, בעל מבט בוגר על המציאות, עם ביקורת נוקבת על התנהלות המדינה בכל הקשור לעוטף עזה והוא לא ממהר לעזוב את מקום הולדתו לטובת העיר הגדולה.

את הפריצה הגדולה שלו הוא חייב לסדרת הנוער "כפולה" ששודרה בערוץ Kidz, שם שיחק לצד שמות גדולים בתעשייה כמו נועה קירל, עפר שכטר, ריף נאמן, און רפאלי, קים אור אזולאי ועומר דרור: "זאת הייתה סדרה מאוד נצפית, מהרגע שהיא יצאה, קיבלתי המון אהבה מהמשפחה ומהחברים. לא דמיינתי שזה יקרה ועוד בטח בגיל צעיר. הכל קרה מאוד מהר".

כמה מהר אתם שואלים? אמסלם קיבל את הבשורה המשמחת שהתקבל לסדרה, אחרי אודישן אחד בלבד וללא צורך באודישנים נוספים: "הייתי בשוק, זה היה יום מאוד שמח בחיי".

כתבות נוספות בתרבות ובידור:

• "אני רוצה שיסתכלו על אביתר עוזרי כי יש לי מלא צבעים, אני לא רק זה שעושה סרטונים מצחיקים"
• "במשך שנים לא קרה הניצוץ שחיכיתי לו" | עופרי לסקי בריאיון 
• היציאה מהארון, הבריונות והחזרה בתשובה: שחר טבוך פותח את הלב

כל ההצלחה הזו בגיל צעיר יכולה קצת לבלבל.
אני לא מתבלבל, אני לא שוכח אף פעם מאיפה באתי. זה טבוע בי. למזלי אני גר מאוד רחוק מהעיר הגדולה, אבל גם באזור שלי יש את הרגעים האלה שילדים מבקשים ממני סלפי, אבל שם זה מרגיש לי בית, בשונה מתל אביב ששם הכל הרבה יותר גדול.

קשה לפעמים להיות אדם מוכר ולהתמודד עם מעריצים צעירים?
זה לא תמיד בא טוב, היו ימים שהרגשתי רע אבל עדיין אני צריך להיות סבלני עם כולם. מבחינתי, זה מובן מאליו. אולי זה לא תמיד בא נוח אבל אני יודע שזה חלק מהמקצוע.

ב"כפולה" כיכבת לצד נועה קירל, אתם עדיין בקשר היום?
לא (צוחק). אם אני רואה אותה אני אומר לה שלום, אבל אנחנו לא בסוג של קשר רציף.

 

"פיתחתי רפלקס לא רצוי כשאני שומע רעשים"

 

תום מגיע ממשפחה מאוד אומנותית, כך שחיידק הבמה היה ברור שידבק בו. אביו הוא במאי תיאטרון, אימו מטפלת בבריאות הנפש באמצעות אומנות, ושלוש אחיותיו הגדולות עוסקות האחת בהפקות סרטים עצמאיים, השנייה רכזת תרבות במועצה אזורית אשכול והשלישית שחקנית בהצגות ילדים.

אז נשאבת לעולם הזה בעקבותם או שתמיד רצית לעסוק בתחום?
כבר מכיתה ה' אני על הבמות בתיאטרון, עשיתי מחזות זמר באנגלית ובכיתה י' עצרתי הכל. הרגשתי שנמאס לי. אחרי שנתיים הרגשתי שהדבר בוער בי, והבנתי שאני לא יכול להתעלם מזה יותר, אז התחלתי ללמוד משחק מול מצלמה בתל אביב.

לא פשוט לנסוע בכל פעם לבד לתל אביב מאזור המגורים שלך בתור נער צעיר.
נכון, כיוון אחד יכול גם להגיע לשלוש שעות נסיעה באוטובוס, אבל זה עניין של רצון. הבנתי שזה בוער בי אז נסעתי.

היום אתה עדיין מתגורר עם משפחתך במועצה אזורית אשכול, האזור שכל הזמן בקו האש.
אלו חיים לא פשוטים. נולדתי בשנת 2000, כשהמצב התחיל להסלים באזור. בתור ילד היו לי המון פחדים.

זה לא דבר טבעי לחוות, בטח בגיל מאוד צעיר.
עברתי טיפולים פסיכולוגיים מכיתה ג' עד י"ב שעזרו לי להתמודד עם המצב וללמוד לחיות איתו.

אני בטוח שזה דבר שמשפיע על כל ההתנהלות שלך בחיים.
זה פיתח אצלי רפלקס לא רצוי כשאני שומע רעשים. לדוגמה ברגע שאני שומע רעש של מגפון נדלק, אוטומטית אני עוצר ומנסה להבין את הסיטואציה או אפילו כשאני מסתובב בתל אביב ויש אופנוע ברחוב. לקח לי המון זמן להתרגל לרעשים.

יש לך ביקורת כלפי המדינה לאורך השנים בכל הנוגע למצב בעוטף?
אני לא חושב שהממשלות לאורך השנים מתמודדות טוב עם הנושא. שנים על גבי שנים יורים על העוטף, אנשים זועקים לטיפול בנושא. אני בטוח שאפשר לעשות יותר, אבל החליטו לא לטפל. עצם העובדה שיש "התעוררות" ברגע שיורים לכיוון המרכז זה מכעיס ומעצבן אותי. יש פה אנשים שחיים יום יום את המציאות הזו ואף אחד לא עשה כלום באמת. רק בשנת 2011 הסכימו לבנות לנו ממ"ד בבית.

וואו. מה עשיתם באזעקות עד אז?
פשוט רצים לאזור הכי פנימי בבית. זה מפחיד ודי עצוב אבל כשאתה חי את זה – אתה רגיל למצב. זאת המציאות היחידה שהכרתי.

אז למה להמשיך לגור שם?
אני יכול להגיד שרוב הזמן המקום הוא גן עדן. יש לי חברים מהמרכז ולא הייתי מתחלף איתם. זה האזור הכי יפה בארץ. אם אקים משפחה אני בוודאות אגדל את הילדים שלי בעוטף. אין סיכוי שאגדל ילד בעיר.

אבל עכשיו כשאתה מפתח את הקריירה, יש מחשבות לעבור לעיר הגדולה?
כן, לאט לאט עובד על זה. רק השתחררתי, אני מאוד צעיר, עוד אגיע לזה.

 

"בדיעבד, הייתי מתאמץ להגיע למקום יותר קרבי. אני לא מרגיש שנתתי את כל מה שיכולתי"

 

אחרי שסיים תיכון במגמת קולנוע, תום עלה על מדים והתגייס ללהקה צבאית, אבל החוויה עבורו לא הייתה כפי שציפה: "לא נהניתי כל כך. האופי של הלהקה הצבאית פחות התאים לי, הבנתי שזה פחות אני".

תסביר.
אם אתה לא מוכן להתמסר לאופי של הלהקה אז לא טוב לך, והיה לי קשה להתמסר. היה לי קשה עם השירים שהיינו צריכים לשיר, הצורה של ההופעה, הרגשתי לא בנוח, זה לא היה המקום הטבעי שלי, וכתוצאה מכך הרגשתי שאני לא מתפתח. כשהופעתי עם הלהקה, ברוב מאוד מוחלט של ההופעות הרגשתי שכל מה שהחיילים בקהל רוצים זה שההופעה תיגמר והם יוכלו ללכת הביתה. לא ציפיתי שזה מה שיהיה.

נשמע מבאס.
אני יכול גם להבין אותם, לפעמים בהופעות האלה לא היה ערך תרבותי. לא לקחתי את זה אישית, אני יודע שזה לא קשור אליי.

אחרי שנה וחצי, אמסלם עבר לשרת בתיאטרון צה"ל, שם מצא את מקומו. אך הוא מודה שבדיעבד, היה עושה דברים אחרת.
אני שמח שעברתי את זה. אבל אם תשאל אותי עכשיו אם הייתי עושה את אותן הבחירות לפני הגיוס אז כנראה שלא. כנראה שהייתי מתאמץ להגיע למקום יותר קרבי. אני לא מרגיש שנתתי את כל מה שאני יכול בשירות הצבאי. היה לי קשה במדור הפקות, ואני לא חושב שהוא ממצה את הפוטנציאל שלו בצורה מקסימלית. מורל בצבא זה חשוב אבל גם לזה יש דרך.

"הנושא מאוד רגיש. חשבתי על איך יקבלו את זה"

 

בימים אלו תוכלו לראות את תום בתפקיד עילי בסדרה "מיוחדת" שמסיימת בימים אלו את עונתה הראשונה. סדרת נעורים מרגשת הנעה בין עולם היוטיוב של מאיה וחבריה לבין חייה של אלונה כנערה עם אוטיזם שמוקפת בחבריה עם צרכים מיוחדים.

"אני משחק את עילי, ילד טוב שתמיד עושה את הדבר הנכון. במהלך הסדרה הוא עוזר למאיה (בר מיניאלי) להכיל את אחותה אלונה, ילדה שנמצאת על הספקטרום האוטיסטי".

איך הייתה העבודה על הדמות?
מאוד התרגשתי מהעבודה על הדמות. זו סדרה קצת שונה. עד עכשיו לא הייתה הסברה לילדים ונוער על הספקטרום האוטיסטי בסדרת טלוויזיה.

אילו תגובות אתה מקבל בעקבות הסדרה?
אני מקבל הרבה תגובות אוהבות באינסטגרם. אחים של ילדים על הרצף האוטיסטי מספרים לי שהם מאוד מזדהים עם הסדרה, יש בה משהו קצת חוצה גבולות מעבר לגילאי הילדים.

הנושא בסדרה מאוד חשוב, יש תחושת אחריות לעסוק בזה?
כן, היה לחץ בהתחלה, חשבתי על איך יקבלו את זה ואיך הכל ייראה בסוף. הנושא מאוד רגיש. בסופו של דבר כולם נרתמו למאמץ והתוצר יפיפייה.

הוא אמנם צעיר (רק בן 22, ש.נ) אבל אל תטעו, תום מעיד על עצמו שהוא לא חי את הרשתות החברתיות.

מה דעתך על התופעה שכוכבי רשת רבים עושים את המעבר מהרשתות למשחק? יש כאלה שמביעים ביקורת שהם תופסים את מקומם של שחקנים שלמדו את המקצוע.
כל אחד הגיע לאן שהוא הגיע בזכות עצמו. אני לא מזלזל בדרך שלהם ובעשייה שלהם, זה מאוד לא פשוט להיות כוכב רשת. לגבי משחק – בהתחלה זה עצבן אותי והיה לי קשה לקבל את זה. כי הסתכלתי לצדדים, על חברים שלי שלומדים בבתי ספר למשחק ולא מתקדמים בעולם הזה, ואז מגיעה סדרה שרוב הליהוק שלה הוא כוכבי רשת. קח סיטואציה של סטודנט שלמד בבית ספר למשחק מגיע לשלב האחרון בליהוק מול כוכב רשת, ובסופו של דבר מלהקים מה דאת כוכב הרשת בגלל כמות העוקבים. זו סיטואציה קשה.

ועכשיו?
היום לא אכפת לי. כל אחד עושה את הדרך שלו. אני כן חושב שאם כוכבי רשת נכנסים לעולם הזה, הם צריכים להתמקצע בו.

יבואו כאלה שיגידו לך – "למה לי ללמוד? אני מתקבל לסדרות ואני על הגל".
זו כבר תפיסה על אומנות. אני בתחום כי זה בוער בי, אני לא מצליח להתעלם מזה.

אז מה החלום הכי גדול שלך בקריירה?
לשחק בסרט של מארוול, אני מוכן גם להתפשר על סדרה.

השאיפה היא חו"ל?
השאיפה שלי היא לעשות מה שמעניין אותי. אני רוצה להגיע למצב בקריירה שלי שאני אוכל לעשות את הפרויקטים שבאמת מדברים אליי.

עולם המשחק הוא לא הג'וב הכי יציב, יש חששות?
יש חששות, בטח. אבל הפחד הכי גדול הוא לבנות במשך השנים קריירה ואז להתעורר בגיל יותר מבוגר ולהבין שלא התקדמתי כמו שרציתי.