"במשך שנים לא קרה הניצוץ שחיכיתי לו - ואז הגיע האודישן לתפקיד של בקי"

ניגש ישר ולעניין, בלי הקדמות מיותרות: עופרי לסקי לא טעמה "מרמייט" מימיה. הממרח המפורסם שכיכב לאורך העונה של שנות ה-90, היא מגלה, הוא נורא בדיוק כפי שעושים ממנו בסדרה. "אוי ואבוי. את יודעת שאנשים ברחוב שואלים אותי אם אני באמת אוהבת מרמייט?", מספרת לסקי בריאיון. "בתחילת הצילומים, ביקשתי שיביאו לי כזה כדי שאבין מה הסיפור שם. באחד הימים, בובי - מי שמגלם את אבא שלי - הביא מרמייט לסט. פתחתי את הפחית, הרחתי ואמרתי לו, 'תקשיב, גם בעד שלום אני לא טועמת את הדבר הזה'".

***

אז אחרי שהנחנו את הסוגייה הזו מאחורינו, קצת רקע: לסקי, ילידת 1991, גדלה כילדת סנדוויץ' בין שתי אחיות במושב חרות שבשרון ("מקום שקט, אווירה ירוקה"). הזיקה לעולם הבמה התחילה אצלה בגיל צעיר כשכבר בתיכון למדה במגמת מחול ("הייתי בטוחה שאהיה בלרינה"), המשיכה לקורסים של ריקודי ג'אז ומחזות זמר ("המורה שלי כל הזמן אמרה לי, 'עופרי, ברודווי מחכה לך'") ואף שירתה קרוב לבית כדי שתוכל להמשיך לרקוד. לאורך השנים, בין לימודי המשחק לצילומים לסדרות, היא גם החלה ללמד יוגה.

כתבות נוספות:

• הכוכבות של פאודה: דפי אלפרן ולוסי איוב מציגות שלמות מהי
• נטלי דדון תוקפת: "יש כאן מדינה אחת! מתי תבינו שאתם מבקשים שלום עם דגל שלא קיים?"
• מאיה ורטהיימר מצטרפת לסיטקום המדובר של רשת 13 "השגרירות"

כנערה בעולם הריקוד, היו לפעמים בעיות של דימוי גוף? 
"אני לא יודעת אם לקרוא לזה הפרעות אכילה, אבל היה משהו של דימוי גוף. את עומדת ימים שלמים מול המראה ומסביבך האידיאל הוא של רקדנית רזה וקלילה, כך שבסופו של דבר זה משפיע. את כמעט לא יכולה לברוח מהעניין הזה - על אחת כמה וכמה כשאת רקדנית בלט. אני זוכרת שכשיצאנו לחופשת חנוכה, אמרו לנו, 'תיהנו מהחופש - אבל אל תאכלו יותר מדי סופגניות'. אז כן, אלה משפטים קטנים שנכנסים לך לתודעה. היו שנים שזה העסיק אותי, אבל נלחמתי בזה. ההורים שלי שמרו עליי ובהמון מובנים סירבתי לתת לזה לנהל אותי".

יכול להיות שזו הסיבה שבעצם עברת מריקוד ליוגה? 
"חד משמעית. התאהבתי בעולם היוגה בעקבות הקושי שלי בעולם הבלט והריקוד. בפעם הראשונה שהתנסתי ביוגה, היו תנועות שלא הצלחתי לעשות. כרקדנית, אין דבר כזה שאת לא מצליחה לעשות משהו עם הגוף. אין חיה כזו. מרוב תסכול שלא הצלחתי, חזרתי לשיעור נוסף ואז קלטתי שעולם היוגה הוא עולם מקבל, עוטף ומכיל. אם את לא מרגישה טוב היום, לא נורא - מחר יום חדש. בריקוד, לעומת זאת, אין לזה מקום. את ביום קשוח? בבקשה, להתראות. ההבדלים בין העולמות הם שמיים וארץ".

אז היום את כבר לא רוקדת? 
"אני לא יודעת אם זנחתי את עולם הריקוד, אבל קשה לי לחזור לסטודיו. היום אני לגמרי שחקנית. בסופו של דבר למדתי משחק. זה החלום, הרצון והשאיפה. הריקוד הוא פשוט חלק ממי שאני ומכל מה שאני עושה".

 

החלום האמריקאי

 

בוקר אחד בגיל 23, אחרי שנת לימודים במסלול למחזות זמר אצל עידן ליפר, היא ארזה מזוודה ועלתה על מטוס היישר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. "אצל עידן למדתי שירה, משחק וריקוד, ושם בעצם התאהבתי במחזות זמר. הגשמתי את מה שהמורה שלי אמרה לי בזמנו", היא נזכרת כיום. "מיד כשנגמרו הלימודים, התקבלתי ללימודי משחק ב- American Musical and Dramatic Academy (AMDA) שבמנהטן, בדגש על מחזות זמר".

מצד אחד, חלום. מצד שני, אמאל'ה. 
"נכון. ניו יורק לא קלה. ההתמודדות המרכזית שם הייתה הבדידות. בכל בוקר כשקמתי, הייתה לי איזו מחשבה כזאת של, 'למה אני צריכה את כל הקושי הזה אם אני יכולה לחזור לארץ ולעשות את זה ליד ההורים שלי, המשפחה והאנשים שאני אוהבת?' זו פשוט הייתה התמודדות יום-יומית".

ועדיין לא דיברנו על האפרוריות של ניו יורק. 
"נכון, היא לא קלה גם במובן של מזג האוויר וגם מבחינת האנשים. התרבות בניו יורק מאוד שונה מזו שבישראל, האנשים שם פחות חמים. אם בארץ תיקלעי לצרה ברחוב, כולם ירוצו לעזור לך אבל שם זה פחות ככה. הרגשתי פחות מוגנת, פחות עטופה ובדידות היא חלק מהעניין".

ובטח עבורך, כמושבניקית שהגיעה לבד לעיר הגדולה, זה מורכב אפילו יותר.
"בהחלט. זו הייתה גם הפעם הראשונה שיצאתי מהבית של ההורים שלי, כך שממילא לא הייתי רגילה לגור לבד בדירה משלי. כשטסתי, אבא שלי הצטרף אליי בהתחלה כדי לסדר לי את העניינים בדירה. אני זוכרת את הרגע שהוא עזב. הסתכלתי עליו, הסתובבתי לחלון, ראיתי את העיר המטורפת הזאת - והרגשתי לבד בעולם. זה היה רגע משוגע לילדה בת כמעט 23. זה רגע שלא אשכח והוא מאוד עזר לי להיות מי שאני היום במובן של 'אין דבר שלא תשיגי אם רק תאמיני בדרך שלך'".

אז מה בכל זאת השאיר אותך שם?
"החלום. לקח המון זמן, בערך שמונה חודשים, עד שהרגשתי שאני נמצאת בבית, שניו יורק היא הבית השני שלי. בסופו של דבר, המציאות שלי הייתה כזאת שאני קמה בבוקר ועושה את מה שאני אוהבת. אני הולכת ללימודים ושומעת מחדר אחד מישהי שרה אופרה, מחדר אחר מישהי מקריאה מונולוג של שייקספיר ומהחדר השלישי אני רואה אנשים רוקדים סטפס. הרגשתי שזו הסביבה שאני צריכה להיות בה, שאני מאוד שייכת לעולם הזה. התאהבתי במקצוע, בסביבה, בברודווי. אלה היו שנתיים של הגשמת חלום".

היו לפעמים אינטריגות בין הסטודנטים?
"תראי, היו כאלה שהתעסקו באינטריגות אבל באופן מודע לא נתתי לזה להיכנס. אני באופן אישי מצאתי שם משפחה. החברים הכי טובים שלי, עד היום אגב, הם ישראלים שהכרתי שם. מבחינתי, כל עוד את לא מונעת על ידי תחרות את תקבלי בחזרה את אותו יחס. אמרתי לעצמי, 'עופרי, תשמרי על עצמך ותישארי האדם שאת'".

גם החזרה ארצה, אחרי שנתיים של לימודים ועוד שנה של הופעות על הבמות, הייתה מלווה בקשיים משלה. "הגעתי לכאן עם אנגלית מאוד טובה אחרי שלמדתי משחק בחו"ל, ופתאום ישבתי ואמרתי, 'רגע, אם חזרתי לארץ - מה בעצם עשיתי פה?' נכנסתי קצת לתיאטרון בארץ אבל זה לא באמת סיפק לי איזה צורך שבשבילו עשיתי את כל הדבר הזה".

כי התיאטרון בארץ הוא לא ברודווי. 
"בדיוק, משהו שם חסר לי. פתאום הרגשתי שאני לא פורחת כמו שהייתי בחו"ל. משהו לא היה לי שלם. שיחקתי בתיאטרון הארצי לילדים ונוער, עשיתי קצת הצגות בוקר - וכל התפקידים שלי היו מעניינים - אבל עדיין, משהו אצלי בלב לא צמח. לא קרה שם הניצוץ הזה שחיכיתי לו. רק אחרי ארבע שנים הגיע האודישן לבקי".

 

כשבקי פגשה את שלום

 

וכך בעצם הכרנו אותה. בקי, החברה הבריטית של שלום אסייג שהופכת לאשתו ואם בנו, ובתוך זמן קצר גם לגרושתו. הסיפור הסבוך בין השניים שנגמר עם חזרתה של בקי ללונדון מבוסס על סיפור חייו האמיתי של שלום. מי שכתב את התסריט הוא בנו, דניאל - שגם מגלם אותו. מבולבלים?

איך הלך לך באודישן?
"זה היה בזמן אחד הגלים של הקורונה. צילמתי אודישן בווידאו. אני זוכרת שישבתי עם חברה שלי ובסוף הצילומים היא אמרה לי, 'יש לי תחושה לגבי התפקיד הזה'. אמרתי לה, 'די, אל תפתחי פה כי גם אני מרגישה שהוא יושב בול'. קצת אחרי זה זימנו אותי למאצ' מול דניאל ושם זה פשוט קרה. אני לא יודעת להסביר, אבל הדינמיקה בינינו הייתה נכונה וזה פשוט עבד".

דניאל סיפר לך קצת את הסיפור האמיתי?
"כן, הוא סיפר, אבל היו גם מקרים שלא רציתי לדעת המון. שאלתי אותו על אמא שלו, הבנתי את הסיפור ואת המורכבות, אבל לפעמים רציתי להשאיר בצד את הסיפור הסוער שהיה שם כדי שאוכל לפתח עם דניאל מערכת יחסים שהיא שלנו. הייתה לי איזו דמות בראש שדניאל עזר לי לבנות, אבל בניתי אותה גם מתוך התחושות שלי. יכולתי להזדהות עם הבדידות שלה בתוך המקום הזה שלפעמים את מרגישה לא שייכת".

ואת הזווית של שלום שמעת? 
"בטח. אני ושלום היינו מדברים על זה הרבה. רציתי לדעת ממנו המון כי בסופו של דבר, דניאל חווה את בקי כאמא, והיה לי חשוב לדעת מה קרה בעצם בזוגיות. שלום שיתף אותי ובמקביל נתן לי את האפשרות לעוף עם הדמות".

יצא לך לדבר עם אמא של דניאל? 
"לא. האמת שאני בכלל לא יודעת אם הייתה אופציה כזו, אבל אני חושבת שלא הייתי רוצה גם. יכול להיות ששיחה איתה הייתה צובעת לי את הדמות בהמון צבעים שהם לא שלי. חוץ מזה, היה לי חשוב לשמור על המשפחה שלהם כמשפחה. בסוף, זה סיפור אמיתי שקרה אז לקחתי את הפרטים החשובים והצבעים של האישה המהממת הזו, ואיפשרתי לעצמי לצבוע אותם גם בצבעים שלי".

הצעת נישואים בג'לג'וליה

 

זו הפעם הראשונה שלה בפריים טיים והתגובות המפרגנות לא מאחרות להגיע. "האמת שפחדתי מה יגידו כי בקי היא דמות שלא תמיד קל לעכל. לשמחתי, אני מקבלת כל כך הרבה חיבוקים וזה מרגש בטירוף. מדברים איתי בעיקר על המבטא, שואלים אם אני באמת אמריקאית - למרות שבקי היא בכלל בריטית. אנשים לא מאמינים לי שאני ישראלית".

מכירה את השחקנים האלה שנשארים עם המבטא גם אחרי שהמצלמות נכבות? 
"וואו, רוצה לשמוע סיפור? בכל יום שהייתי חוזרת הביתה מהצילומים, היה נשאר בי קצת מבטא. באיזשהו שלב בן הזוג שלי אמר לי, 'תקשיבי, אני לא יכול לחיות ככה! את צריכה לדעת איך להעביר את זה'. לקח לי זמן לכבות את המבטא אחרי יום שלם. לפעמים אפילו בין הסצנות לא הייתי חוזרת לעצמי והייתי נשארת עם המבטא. זה נתקע".

אפרופו חבר שלך, ראינו שהתארסתם לאחרונה! איך הכרתם?
"זה סיפור סינדרלה. כל אחד מאיתנו יצא עם הכלב שלו לטיול ברחוב ונפגשנו במקרה. היה בינינו שיח מאוד קצר ומשם כל אחד הלך לדרכו. בדיעבד הסתבר לי שמיד אחר כך הוא חיפש אותי בכל קבוצה אפשרית של השכונה - ולא מצא. אחרי שלושה חודשים קפצה לו פרסומת למזרני יוגה בכיכובי. הוא זיהה אותי, ראה שאני מתויגת בפוסט - אז נכנס אליי לפרופיל ושלח לי הודעה. נפגשנו ומאז השאר היסטוריה".

ואיך הוא הציע לך?
"לפני שיצאנו בפעם הראשונה אמרתי לו שאני לא רוצה לצאת לדייט תל אביבי טיפוסי באיזה בר חשוך עם שתי כוסות יין. אמרתי לו שיוציא אותי מהעיר דחוף. הוא הגיע בשבת בצהריים ולקח אותי למשתלה בג'לג'וליה".

וואלה, בחור להביא להורים.
"ממש ככה. חזרתי מהדייט עם המון צמחים ופרחים שגידלתי בדירה שלי עד שעברנו לגור יחד. לפני כמה שבועות, הוא הציע שנלך לקנות צמחים חדשים באותה משתלה. לקחנו לשם את הכלבים, נכנסנו לאחת החממות - ושם זה קרה".

 

פרק הסיום של שנות ה-90 | שלישי ב-21:15, רשת 13

 

צילום תמונות עופרי לסקי: ליאור קסון | סטיילינג: הילה ג׳רבי | איפור: רותי עדי | שיער: אלעד נגר