"מבטיח להיות קשוב יותר": דידי הררי מתייחס לחשיפת התחקיר המטלטל

הבוקר פורסם בעיתון "הארץ" תחקיר מעמיק, לפיו נשים שעבדו תחת דידי הררי כמו גם סטודנטים שלו טענו כי הוא הטריד אותם מינית באופן סדרתי. בכתבה, הובאו לציטוט עדויות רבות המציגות דמות אחרת לחלוטין מאיך שרבים מכירים ותופסים את שדרן הרדיו הפופולרי. לאחרונה, עזב הררי את תחנת הרדיו 103FM בה עבד במשך 30 שנה והתחיל את תפקידו כמנכ"ל תחנת רדיו תל אביב 102FM. גם החדשות המרעישות לא מנעו ממנו לעשות את מה שהוא הכי אוהב - להגיש את התוכנית שלו "דידי בצהריים". למרות הפרסומים והידיעה כי מדינה שלמה נחשפה לתחקיר, בחר הררי לעלות לשידור.

"לצערי הרב התפרסמה עלי 'בהארץ' כתבה, היא כתבה מכפישה, קשה, מתארת דברים שקשורים בהטרדות מיניות, לכאורה שלי שמבחינתי לא קרו או הוצאו מהקשרם בסיטואציות מסויימות. כשקראתי את ההאשמות נגדי החוורתי והלב שלי החסיר פעימה. אני כל כך לא כזה. אני אמפטי קשוב עם אופי אבהי ומשפחתי מאוד. ואתם המאזינים מרגישים את זה דרך הרדיו. חשוב לי מאוד להגיד, עדיין, שאם מישהי מרגישה שחציתי את הגבול או שגרמתי אי נוחות מכל סוג שהוא זה כואב לי ממש. ואני מתנצל ומבקש סליחה. אני אבא לשלוש בנות אין דבר יותר יקר לי מהן. גם בנות שעובדות איתי יודעות שהאווירה שאני משתדל להשרות ברדיו היא אווירה משפחתית. מיד כשזה קרה החלטתי ביוזמתי ללכת ולעבור בדיקת פוליגרף לגבי כל האישומים המוזכרים. כמו שחשבתי יצאתי דובר אמת בגכל הפרמטרים חד וחלק".

"משפחתי ואני עברנו ונעבור ימים קשים והתמיכה שאני מקבל מכם ומחברים קרובים שלי מחזקת אותי מאוד", פתח את התוכנית שלו בשתיים בצהריים, והוסיף: "שוב אני חוזר ואומר, למרות החיזוקים, למרות הכל, אני עדיין חוזר ואומר, אם פגעתי במישהי שלא במתכוון או התנהגתי בצורה שאינה הולמת אני מצטער, מבקש סליחה, מתנצל ומבטיח להיות קשוב יותר". נכון לעכשיו זכה הררי לתמיכה מחברו הטוב אקי אבני, שהעלה סטורי בו הם נראים מחובקים יחד, לצד הכיתוב "40 שנים של חברות".

בתחקיר הארץ פורסמה עדותה של שירה (שם בדוי), שהייתה סטודנטית של הררי ואף עבדה איתו בתחנת הרדיו ב-2016: "מהרגע שעלינו על הרכב ועד סוף הנסיעה יש לי הבזקים קצרים. הפרויקט שלי עסק באירוע אישי ולאומי מאוד כאוב. בזמן שברקע נשמעו עדויות מתוך הזוועה ששילבתי בעבודה, דידי לקח לי את היד והתחיל לנשק אותה בתשוקה. זה היה לגמרי אאוט אוף קונטקסט. מיד כשיצאנו מהאוניברסיטה. דקה הוא לא חיכה. ואני, מהמבוכה, מתחילה להתפתל ומנסה לייצר שיחה על הקטע שאנחנו שומעים, ועל הקטע הבא, והוא מסמן לי להיות בשקט. 'ששש'. ככה זה נמשך כמעט כל הנסיעה. הוא מלטף לי את הירך, ואני מזיזה. מלטף שוב, ואני שוב מזיזה. אני זוכרת את עצמי חושבת, 'אולי אני פשוט אפתח את הדלת ואקפוץ'. זו תחושה שלא עוזבת אותי. חוסר האונים מהידיעה שאני תקועה שם. והוא פשוט לא מפסיק".